בשבע מהדורה דיגיטלית

הילודה בונה את המדינה

קדושתו של יום העצמאות – מכוח קיום מצוות יישוב הארץ, קידוש השם והישועה מהאויבים

הרב אליעזר מלמד , ה' באייר תשע"ט

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד
צילום: הר ברכה

שלוש הקדושות של יום העצמאות

בשלוש קדושות נתעטר יום העצמאות: הקדושה הראשונה – קדושת מצוות יישוב הארץ. בעת ההכרזה על הקמת המדינה חזר העם היהודי לקיים את מצוות יישוב הארץ, שעיקר עניינה שהארץ תהיה בריבונות ישראל (רמב"ן, בית יוסף וב"ח אורח חיים תקסא, מגן אברהם א, משנה ברורה ב).

הקדושה השנייה – קידוש השם לעיני העמים, על ידי התקיימות דברי הנביאים שהתנבאו על קיבוץ העם לארצו, כפי שנאמר: "ולקחתי אתכם מן הגויים וקיבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם" (יחזקאל לו, כד), וכן בעוד פסוקים רבים. ואמרו חכמים: "גדול קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמים וארץ" (פסחים פח, א). וכפי שאמר רבי אבא: "אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר: ואתם הרי ישראל ענפכם תיתנו ופריכם תישאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא (יחזקאל לו, ח)" (סנהדרין צח, א).

הקדושה השלישית – קדושת הצלת ישראל מיד צורריהם, שביום העצמאות ניצל עם ישראל מעבדות לחירות, מעבדות של שעבוד מלכויות על כל הכרוך בכך לעצמאות מדינית. מתוך כך גם נעשתה לישראל הצלה ממשית ממיתה לחיים, שעד אז לא יכולנו להתגונן מפני שונאינו שרדפו אותנו, ומאז בחסדי ה' אנחנו מתגוננים ומנצחים.

הצלה רוחנית

יש שמתקשים לשמוח ביום העצמאות מפני שקיבלו את עלילת הכזב, כאילו התנועה הציונית גרמה לעזיבת התורה והמצוות. אולם האמת הפוכה. למרות שכופרים רבים פעלו במסגרת התנועה הציונית ואחת המגמות שלהם הייתה לחלן את העם, בפועל בזכות התנועה הציונית ופעילותה למען קיבוץ הגלויות העם היהודי ניצל מבחינה חומרית ורוחנית.

סיבות רבות גרמו לחילוניות, העיקרית שבהן היא הקושי להתמודד עם ההשכלה והסביבה המודרנית. העלייה לארץ לא הייתה הגורם לבעיה אלא הפתרון. לכן בכל קהילות הגולה אחוז המתבוללים והחילוניים גדול לאין ערוך מאשר בארץ. מי שאינו רואה זאת, ומטיח דברים נגד מדינת ישראל, כופר בטובה. כופר בטובה שהיטיב ה' לנו, וכפוי טובה כלפי פעילי התנועה הציונית לדורותיהם.

לכן למרות החולשות והמעשים הרעים שנעשים לעיתים על ידי שרים וראשי ממשלות, השמחה וההודאה שלנו על יום העצמאות שרירות וקיימות, שכל שלוש הקדושות שביום העצמאות נשארו במקומן.

המצווה לקבוע יום טוב על תשועה

מצווה לקבוע יום טוב לשמחה והודאה לה' ביום שנעשית תשועה לישראל, ועל סמך זה נקבעו פורים וחנוכה כימים טובים לדורות. שכך למדו חכמים בקל וחומר - ומה ביציאת מצרים שניצלנו מעבדות לחירות נצטווינו לחוג את הפסח ולומר שירה בכל שנה ושנה, קל וחומר בפורים שניצלנו ממיתה לחיים (על פי מגילה יד, א, וכן מבואר בריטב"א שם). וביאר החתם סופר (יורה דעה סוף סימן רלג, ואורח חיים רח), שכיוון שמצווה זו נלמדת בקל וחומר, היא נחשבת כמצווה מהתורה. אלא שמהתורה אין הדרכה מפורטת כיצד לעשות יום טוב, וכל שעושה בהם איזה זכר לתשועה יוצא ידי המצווה מהתורה, וחכמים הם שקבעו לקרוא את המגילה ולעשות משתה, משלוח מנות ומתנות לאביונים בפורים, ולהדליק נרות בחנוכה.

קביעת יום טוב ביום העצמאות

וכך קבעה מועצת הרבנות הראשית, בעת שכיהנו בה פאר גדולי הרבנים בארץ, ובראשה עמדו שניים מגאוני ישראל, הרב הרצוג והרב עוזיאל. וכך הייתה דעת רוב הרבנים בארץ, וכפי שכתב הגאון הגדול רבי משולם ראטה בספרו שו"ת קול מבשר (ח"א כא), שמצווה לעשות יום טוב ביום העצמאות, וביאר את החובה הזאת על פי הרמב"ן והריטב"א ועוד ראשונים ואחרונים. וביאר שאין לחוש בזה לאיסור "בל תוסיף", כי האיסור לבדות חג חדש הוא רק בסתם יום טוב שלא נתקן לזכר ישועה, אבל מה שמתקנים לזכר ישועה יש בו חיוב מקל וחומר.

כך נהגו ישראל מדורי דורות

אין זה מנהג חדש שהנהיגו ביום העצמאות, אלא שכך נהגו ישראל בקהילות רבות, שקבעו ימי שמחה לזכר ניסים שנעשו להם, שהיו קטנים בהרבה מהקמת מדינת ישראל. בקהילות רבות קראו לימים אלו על שם חג הפורים, כגון "פורים פרנקפורט" ו"פורים טבריה". יש מקומות שנהגו באותם ימים לערוך משתה, משלוח מנות ומתנות לאביונים (ראו מהר"ם אלשקר סימן מט, מ"א תרפו, ה, וא"ר שם; ח"א קנה, מא; ישכיל עבדי חלק ז או"ח מד, יב; ח"ח השמטות ד).

אמירת הלל

מכיוון שחובה להודות לה' על התשועה שעשה לכלל ישראל, לפיכך מצווה לומר הלל ביום העצמאות, שבו ניצלנו מהצרה הגדולה ביותר – מצרת הגלות והשעבוד לזרים, שגרמה לכל הגזירות והרציחות האיומות במשך אלפיים שנה.

וכפי שאמרו חז"ל שאחר נס קריעת ים סוף, "נביאים שביניהן תקנו להם לישראל שיהיו אומרים הלל על כל פרק ופרק וכל צרה וצרה שלא תבוא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן" (פסחים קיז, א). ופירש רש"י, שעל פי זה תיקנו חכמים בימי הבית השני לומר הלל בחנוכה (וכן מבואר בירושלמי פסחים י, ו; שמות רבה כג, יב; מגילה יד, א).

וכתב הגאון רבי משולם ראטה, שמצווה לומר את ההלל עם ברכה, וכן נוהגים אצלנו. אומנם יש גדולים שמחמת חששות שונים הורו לומר את ההלל בלא ברכה, והרוצה לנהוג כמותם יש לו על מה לסמוך. אבל למי שסובר שאין להודות לה' על הקמת המדינה וכל הדברים הטובים שבאו לישראל על ידי כך - אין על מה לסמוך, ובכפירתו בטובתו של הקב"ה הוא מרחיק את הגאולה (סנהדרין צד, א).

לימוד תורה ביום העצמאות

כמו בכל הימים הטובים שנקבעו לישראל, מצווה לקבוע לימוד תורה ביום העצמאות. שתי סיבות עיקריות לכך. ראשית, בימים שמתגלה בהם קדושה יש לתת ביטוי לקדושה זו על ידי לימוד התורה, שהיא המצווה הנעלה והמרוממת והמשמחת ביותר. וזהו שאמרו חכמים: "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה" (ירושלמי שבת טו, ג). שנית, לכל יום יש אופי משלו, ומצווה ללמוד תורה מענייני היום. וכפי שאמרו חכמים שמשה תיקן להם לישראל "שיהיו שואלים ודורשים בעניינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג" (מגילה לב, א).

ארבע מדרגות בחגיגת יום העצמאות

בנוסף לתפילות ההודאה, אמירת ההלל וסעודת הודאה, ישנן ארבע מדרגות בחוגגי יום העצמאות.

המדרגה התחתונה היא מדרגתם של מי שיוצאים לגינות לצלות בשר על האש, ואף שאין במעשיהם תוכן רוחני, אם הם שמחים בשמחת ישראל, עמו של ה', יש לסעודתם ערך של סעודת מצווה.

המדרגה השנייה היא של אלה שיוצאים לסיורים במקומות שבהם ניכר בניינה של מדינת ישראל, כמו מפעלים לאומיים, מוזיאונים על תולדות היישוב ומחנות צה"ל.

המדרגה השלישית היא מדרגתם של מי שיוצאים לסייר ביישובי יהודה ושומרון, לראות בהמשך מפעל יישוב הארץ ולברך על היישובים שממשיכים לגדול ברכת "מציב גבול אלמנה".

המדרגה העליונה היא מדרגתם של מי שמרבים בלימוד תורה ביום זה בנושאים הקשורים למצוות יישוב הארץ, למצווה לשרת בצבא כדי להגן על העם והארץ ולענייני כלל ישראל והגאולה. ויחד עם זה עורכים סעודת מצווה שיש בה הודאה ושמחה על הישועה שזכינו לה בהקמת מדינת ישראל וקיבוץ הגלויות.

יישוב הארץ ומצוות פרו ורבו

אחד הנושאים החשובים שראוי לעסוק בהם ביום העצמאות הוא מצוות פרו ורבו, שעל ידה עם ישראל נוחל את הארץ הקדושה, כפי שנאמר ליעקב אבינו: "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה, ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך" (בראשית כח, יג-יד).

כשעמדו ישראל להיכנס לארץ, ההדרכה האלוקית הייתה שינחלו את עבר הירדן המערבי בלבד, למרות שגם עבר הירדן המזרחי הוא חלק מארץ ישראל, ולמרות שכבר כבשוהו, כמבואר בפרשת מסעי. זאת משום שדור המדבר מאס בארץ ישראל והתרשל במצוות פרייה ורבייה, ולכן במשך ארבעים שנות נדודי המדבר לא המשיך לפרות ולרבות כפי שהתרבה במצרים. כך נוצר מצב שלא היו מספיק אנשים לנחול כראוי גם את עבר הירדן המזרחי (ראו רמב"ן במדבר כא, כא).

מכיוון שלא היו לישראל מספיק אנשים לנחול את הארץ (שמות כג, כט-לא), נותרו בה אויבים, והם צררו אותנו והיו לשיכים בעינינו ולצנינים בצידנו (במדבר לג, נה).

מצב המדינה תלוי בילודה

לפני כ-120 שנה, בעת הקמת התנועה הציונית, מנו כל יהודי העולם כ-12 מיליון. גם מספרם של הערבים שבכל סביבות ארץ ישראל, כולל מצרים, ערב הסעודית ותימן, היה דומה. הערבים שבארץ ישראל משני עברי הירדן מנו כמה מאות אלפים בלבד. לו היינו זוכים לעלות במיליונים, מצבנו כיום היה לאין ערוך טוב יותר. אולם לא זכינו, ובינתיים הוכינו בשואה הנאצית, בשמד הקומוניסטי ובהתבוללות, וכיום מספר היהודים המוכרים בכל העולם מתקרב ל-14 מיליון, כאשר הערבים שסביבנו מונים יותר מ-200 מיליון.

ועדיין העתיד בידינו. אם נזכה להתחזק במצווה זו, ונזכה להעניק חינוך טוב לילדינו, במשך כמה דורות נוכל להשלים את מה שנחסר. אקווה בעזרת ה' להרחיב על כך בטור הבא (אם יש מבין הקוראים היסטוריוגרף, שיוכל לעזור במתן נתונים מדויקים על מספר היהודים והערבים אז והיום - אודה).

לתגובות: ravmel@gmail.com