להתגבר על הכאב

הטקס האלטרנטיבי הזה לא צמח בחלל הריק. האוירה הציבורית היום מתמקדת בכאב האישי ושונאת אידאולוגיות גדולות.

הרב איתי אליצור, ״בוחרים במשפחה״ , ג' באייר תשע"ט

ההפגנה מול הטקס
ההפגנה מול הטקס
צילום: איתן אלחדז/TPS

מארגני הטקס האלטרנטיבי ליום הזכרון טוענים טענות נכונות ויפות: השכול פוגע בכולם. הכאב הוא אותו כאב. גם למשפחה ערבית כואב. לכולנו כואב. כולנו סובלים. הכאב והסבל הוא אותו כאב וסבל. כולנו בני אדם ולכולנו כואב. כואב כואב כואב.

כל זה נכון מאד, אבל עוסק בנקודה לא רלוונטית. היום לא חל יום האקמול למי שכואב לו בגלל הקמת המדינה. חל היום שבו אנו זוכרים ומזכירים את האנשים שבזכותם יש מדינה, וששילמו עבור המדינה בחייהם.

כאבים הם דבר כואב, אין מה לומר. אבל הם לא העיקר. הנושא של יום הזכרון הוא לא הכאב אלא מדינת ישראל.

מדינת ישראל, ארוע היסטורי חסר תקדים. גאולה של עם הקֹדש שהיה מחוץ לארצו 2000 שנה, וכעת הוא שב אליה בנס שלא היה כמותו בהיסטוריה. אבל המחיר היה חייהם של אנשים רבים. היום נאמר תודה לאנשים האלה.

כואב לעוד הרבה אנשים. כואב למשפחות שיקיריהן נהרגו בתאונות. כואב לאנשים שיקיריהן מתו במחלות. ואתם יודעים מה? כואב גם לאנשים שיקיריהן נהרגו בנסיון לרצוח אותי. גם להן כואב. אבל זה לא הנושא.
אבל כשהכאב האישי משתלט על החיים ומעוור את עינינו מלראות את המהלך ההיסטורי הגדול – אנו מפספסים את העיקר.

וזהו העיקר שבשמו אנשים רבים נכנסו מלכתחילה לסכנת חיים ונפלו. הם הבינו שעם כל הכבוד לכאב האישי שלהם – המהלך ההיסטורי רב הדורות עולה עליהם לאין שיעור. אבל כאשר הכאב עובר לנהל את החיים – האדם שוקע בתוך עצמו ובתוך כאבו.

הטקס האלטרנטיבי הזה לא צמח בחלל הריק. האוירה הציבורית היום מתמקדת בכאב האישי ושונאת אידאולוגיות גדולות.

מתוך כך, אנו נתקלים גם בתופעות נוספות. אנשים שמתיימרים להיות רבנים מוציאים פסקים שהורסים את כל המבנה רב הדורות של המשפחה והשושלת רב-הדורית של עם ישראל. ובפיהם טענה מנצחת: "אבל כואב להם".

בכאב אכן צריך לטפל, אבל לא צריך לתת לו לנהל את החיים. צריך להתגבר עליו.