בפעם הראשונה בישראל

למשפחות רבות שעלו ארצה בקיץ האחרון כבר אין סבלנות לקראת החוויה המרגשת – יום העצמאות הראשון שלהם כאזרחי ישראל

יוסף ארנפלד , ד' באייר תשע"ט

"אין היגיון להיות יהודי ולגור במקום אחר". משפחת לפקוביץ
"אין היגיון להיות יהודי ולגור במקום אחר". משפחת לפקוביץ
צילום: באדיבות המשפחה

בשביל רובנו יהיה זה טבעי ואפילו בנאלי לדבר על תפילה חגיגית, דגלים מתנופפים ועל האש בפארק, אבל יש אנשים שבשבילם זו התגשמות חלום. יהודים רבים שרק לאחרונה הצליחו להתגבר על הקשיים הרבים ולעלות ארצה עם משפחתם, מצפים כעת בכיליון עיניים לחגוג את יום העצמאות הראשון שלהם כאזרחי מדינת ישראל.

הרב מייקל (36) ומירה (36) קפלן עלו ארצה עם ארבעת ילדיהם בקיץ האחרון. הם הגיעו מפורטלנד שבאורגון, הממוקמת בצפון מערב ארצות הברית, היישר לרמת בית שמש. אומנם יום העצמאות הקרוב לא יהיה הראשון שהרב מייקל יחגוג בארץ, אבל בפעם הראשונה הוא יעשה זאת כאזרח מן השורה. "נושא העלייה היה עולה מדי פעם בשיחות שלי עם אשתי. תמיד אמרנו 'בשנה הבאה', 'בשנה הבאה', עד שבסוף אכן הוצאנו את זה לפועל, בסיוע ארגון 'נפש בנפש'", מתאר קפלן. "ארץ ישראל היא המקום שבו יהודים צריכים לחיות. תמיד רצינו לעשות זאת וכמה דברים דרבנו אותנו לעשות את הצעד. ברוך ה' המהלך עבר חלק, ומאז אנחנו מאושרים".

"כשדלתות המטוס נסגרו", הוא נזכר באחד הרגעים המרגשים, "עוד לפני שהמראנו, פתאום נפל לי האסימון והבנתי שזה אמיתי, אנחנו הולכים לעזוב את ארצות הברית לצמיתות. בנקודה הזאת נפרדנו מהעבר שלנו והתחלנו להיות ישראלים".

התרבות השונה פחות מקשה על ההתאקלמות של המשפחה בישראל, לעומת פערי השפה שמקשים יותר. "יש הרבה ישראלים באמריקה, אז התרבות כבר מוכרת לנו, אבל בשבילנו ובשביל הילדים לימוד השפה העברית מהווה אתגר. רק אתמול בעבודה מישהו אמר 'דבאי', שזאת מילה רוסית. אבל לא ידעתי זאת, ושאלתי אותו 'מה הבעיה'. בשבילי דווי היא מילה עצובה, כמו 'דווי הסר וגם חרון'. יש מילות סלנג שאין לי דרך לנחש מה הפירוש שלהן".

מרבנות קהילה לבזק בינלאומי

את יום העצמאות הקרוב יציינו בני משפחת קפלן בסעודת הודיה, במשותף עם אחד מרבני הקהילה. "מעבר לזה אין לנו תוכניות נוספות. כשהייתי בביקור בארץ כנער, הלכתי למדרחוב בירושלים עם ספריי שלג ופטיש אוויר, אבל בבית שמש עם המשפחה זו כבר חוויה אחרת. אנחנו לא ממש יודעים למה לצפות ומקווים לזרום לפי ההתפתחויות. אנחנו לא רוצים לתכנן ואז להחמיץ דברים".

מה אתה מאחל למדינת ישראל?

"אני לא רוצה להגיד שיהיה שלום, כי אני לא יודע אם זה יקרה אי פעם. אבל אני מקווה שנזכה לקצת שקט, בלי לשמוע אזעקות ולהצטרך לפחד ולרוץ לממ"ד".

מהחברים ומהמשפחה שנשארו מאחור הוא מבקש להצטרף אליו. "אין היגיון להיות יהודי ולגור במקום אחר. זה המקום הטבעי של כל יהודי באשר הוא, שכל היהודים הם משפחה אחת גדולה ומרגישים בבית".

אומנם הרב קפלן מתאר זאת כמהלך טבעי, אבל הצעד שנדרש ממנו אינו מובן מאליו. לצורך העלייה הוא נאלץ לעשות שינוי משמעותי בקריירה: בארצות הברית הוא שימש כרב בית כנסת, וכעת הוא עובד בחברת בזק בינלאומי. הרב מייקל טוען שתמיד יש מיליון תירוצים, אבל אם רוצים באמת שיסתדר – זה אכן יקרה. "אין דבר העומד בפני הרצון".

להיות חלק מההיסטוריה

ורד (43) ורפאל (36) לפקוביץ עלו עם ארבעת ילדיהם לירושלים מניו הייבן, קונטיקט, בקיץ האחרון. "תמיד רציתי לעלות לארץ", מספר רפאל. "כבר בגיל 15 חשבתי שאם אנחנו רוצים לשמור תורה ומצוות כמו שצריך, יש לנו הרי מדינה משלנו, צריך לחיות בה כמו יהודים שלמים ולהיות חלק מההיסטוריה של עם ישראל, לא לעמוד מהצד. השאלה צריכה להיות למה זה לקח כל כך הרבה זמן, ולזה אין לי תשובה טובה..."

רפאל רצה לעלות כבר בצעירותו, כשלמד בישיבת הר עציון באלון שבות, אבל הוא לא הצליח. הוא חזר לארצות הברית להמשך לימודים ושמר על החלום. גם אחרי שהתחתן, נשאר הרצון לגדל את המשפחה בארץ. כשהילדים התחילו לגדול, הם הבינו שאם הם רוצים שהילדים יגדלו בארץ ולא ירגישו זרים, כנראה הרגע המיוחל הגיע. "מאז שקיבלנו את ההחלטה, הכול זז מהר. היו רגעים מסוימים שהרגשתי שאולי זה לא יצליח, עד עכשיו. אבל זה תהליך שממשיך ואי אפשר לחזור בגלל תקלה או שתיים".

גם לרפאל לא פשוט לשמור בישראל על המקצוע שלו. "כרופא, אני צריך שיכירו בכל ההתמחויות שלי ובמקביל להמשיך בעבודה שלי בארצות הברית. זה קצת מסובך, אבל אנחנו מתגברים".

בניגוד למשפחת קפלן, למשפחת לפקוביץ מתוכנן לו"ז צפוף ליום העצמאות הקרוב. "לעשות על האש בגן סאקר עם אמא של אשתי שבאה לבקר בארץ, וגם עם אחות של אשתי שגם גרה בירושלים, לצפות במטס של חיל האוויר, לחגוג כמו כל הישראלים ולחוות את החוויה הישראלית של מנגל בפארק. אנחנו מאוד מתרגשים לקראת יום העצמאות הראשון שלנו כמשפחה בארץ. קצת קשה לחגוג כשרואים את המצב הביטחוני בדרום, אבל צריך לחגוג בכל מקרה ושום דבר לא יעצור אותנו מלחיות בארץ שלנו. כאזרח אין כמו לחגוג 71 שנות עצמאות של מדינה שלא מפסיקה להתפתח".

לאחים שעוד נותרו בגלות הוא מבקש לשלוח מסר שיבואו לבקר, "ואז אולי נצליח לשכנע אותם להישאר. זה מאוד מרגש להיות כאן". הוא קצת מתקשה לברור את המילים הנכונות, "אבל זה מאוד משמעותי בשבילנו. כל חלק בארץ הזאת חשוב מאין כמותו, בצפון או בדרום. למרות שלא כולם באים, גם בגלות מעריכים זאת".

להתרגש מדגלים ברחוב

משה (קווין) שקנובסקי (46) גדל בדרום אפריקה, ובהמשך עבר ללמוד באוניברסיטת קולומבוס בארצות הברית, שם פגש את רעייתו לעתיד, איילת (41). השניים קבעו את ביתם בניו רושל, ניו יורק, שם התגוררו ב-17 השנים האחרונות. בקיץ האחרון הם עלו ארצה עם חמשת ילדיהם, והתמקמו מחדש בעיר רעננה. "כשהייתי בתיכון הגעתי לביקור בארץ ותמיד חלמתי לגור בה. לפני כשנה קיבלתי הצעת עבודה מחברת ביטוח ישראלית מוכרת, אז הצטרפנו לקבוצה הבאה של 'נפש בנפש' וכבר תשעה חודשים שאנחנו כאן".

רגע מרגש שנחרת בזיכרונו הוא מהדקות הראשונות להגעתם ארצה. "יחד איתנו במטוס היו תשע משפחות נוספות שעלו דרך 'נפש בנפש'. כשהגענו, חיכתה לנו קבלת פנים מרגשת עם תזמורת. גם בשדה התעופה בניו יורק ערכנו לנו מעמד 'צאתכם לשלום', שבו השתתף שגריר ישראל בארצות הברית עם ברכה מרגשת. מאז שהגעתי ארצה, אני לא מפסיק לחוות רגעים מרגשים – למשל, דגל ישראל ענקי שהחברה שבה אני עובד פרשה לגובה 24 הקומות של הבניין, שגרם לי להרגיש גאווה במקום העבודה שלי. גם בבית הכנסת שלנו ברעננה תלו אינספור דגלים בתוך בית הכנסת. כשהגענו בפעם הראשונה, המתפללים קיבלו את פנינו בשירת 'ושבו בנים לגבולם'".

ההתרגשות של משפחת שקנובסקי לקראת יום העצמאות הראשון בארץ מרקיעה שחקים. תורמים לכך, בין השאר, רחובותיה של רעננה המקושטים בכחול-לבן. "הכול מלא באורות ודגלים, שמענו שיהיו גם זיקוקים בכיכר המרכזית ואנחנו מתכננים ללכת לשם. בפורים האחרון הייתה תהלוכה ענקית ברחובות רעננה והייתה אווירה מיוחדת, ואני מקווה שיהיה כך גם ביום העצמאות ואפילו יותר".

למדינה ולעם ישראל הוא מאחל שלום ואחדות, ואילו לאחים שבגלות הוא קורא: "בואו, תצטרפו אליי. אין סיבה שהם יישארו בחוץ לארץ ולא יעלו ארצה. מאז שעלינו, ההורים של אשתי ביקרו אותנו כבר כמה פעמים. כל המשפחה של אשתי חגגו איתנו את חג הפסח והתרשמו מאוד לטובה, ויש סיכוי גדול שבקרוב הם יצטרפו אלינו. לגור בארץ זו גאווה גדולה".

הילדים לא יעלו מעצמם

חלום של 25 שנה התממש בסופו של דבר בקיץ האחרון, כאשר אשר אלפסי, רעייתו וחמשת ילדיהם עלו ארצה מפריז לבת ים. "חשבנו שאם לא נעשה זאת בעצמנו, הילדים שלנו לא יעשו זאת", הוא מספר. "שלחנו את הבנות הגדולות ללמוד בארץ, אבל אחת חזרה לצרפת".

"למרות שזה שונה ממה שהיה בצרפת, ברוך ה' אנחנו מסתדרים", אומר אלפסי. "יש הרבה חום מכל הכיוונים, מוסדות החינוך עוטפים את הבנים שלנו".

אף שילדי המשפחה לומדים במוסדות חינוך חרדיים ליטאיים, שלא מציינים את יום העצמאות, במשפחת אלפסי מתכננים להוציא את הילדים ולחגוג את היום בחיק המשפחה. לעם ישראל הוא מאחל שנגיע לחגוג גם את חנוכת בית המקדש השלישי, וקורא ליהודים בצרפת לעלות ארצה במהרה. "לא כדאי לחכות. כל מי שיכול לבוא, שיבוא עכשיו".