בשבע מהדורה דיגיטלית

החלל האחרון ברשימה

משה פדר הי"ד, ההרוג האחרון שנכנס לרשימת נפגעי פעולת האיבה לקראת יום הזיכרון, הוא גם החלל השני בחייה של איריס עדן.

יוני רוטנברג , ג' באייר תשע"ט | עודכן: 17:05

איריס עדן ומשה פדר הי"ד
איריס עדן ומשה פדר הי"ד
צילום: באדיבות המשפחה

מאז שפורסם מספרם של נפגעי פעולות האיבה נכון לשנה זו, לאחר שמנחי הטקסים כבר הספיקו לשנן את המספר 3,146, רשימת ההרוגים התעדכנה שוב. במהלך שני ימי הלחימה האינטנסיביים בדרום נפלו מאות רבות של טילים, חלק קטן מהם גם בתוככי היישובים. ארבעה קורבנות נפלו בסבב הלחימה הזה, ונוספו אל הסטטיסטיקה שכבר חשבה לחתום את שעריה לשנה זו. 3,150, נאלצו המנחים לשנן את המספר המעודכן. עוד ארבעה שמות לרשימה המתארכת של אזרחים שקיפחו את חייהם במאבק הבלתי נגמר על הארץ שלנו.

החלל האחרון שנכנס לרשימה הוא משה פדר הי"ד. פדר, תושב כפר סבא, עבד במפעל האיטום ארז שבעוטף עזה. בשעה שהיה בדרך לעבודה, בנוסעו על כביש 34, חוליית מחבלים שפעלה מתוך שטח הרצועה שיגרה טיל נגד טנקים מסוג קורנט – והוא פגע פגיעה ישירה ברכבו. פדר נפטר מפצעיו בתוך זמן קצר.

הכי קרוב לאבא

פדר, בן 67 במותו, הותיר אחריו בן ובת – נמרוד ועמית – ואת בת זוגו איריס עדן. לאיריס שלושה ילדים משלה, מבעלה הראשון. היא מספרת על בן זוג שהפך גם לאב בשביל ילדיה. "הוא היה הכי קרוב לאבא. וזה אומר לתקן את האופניים, ולקחת את הבנים לבסיס, ולעזור להחליף פנצ'ר באמצע הלילה, ולהשתתף בכל השמחות ולהתרגש.

"תמיד כולם אמרו: כמו ישיש – בעלי הראשון - לא תמצאי יותר. והם צדקו. הוא היה יחיד מסוגו. אז אמרתי, אחפש מישהו אחר, ומצאתי צנחן ואגרונום ואוהב אדמה. היינו יחד 17 שנים, הקמנו משפחה חדשה ואהבה חדשה, יחד עם הילדים והנכדים. זה כאב גדול, צער גדול מאוד. הוא היה איש טוב לב ונדיב".

ילדיו של פדר, נמרוד ועמית, אמרו בתגובה לפנייתנו כי בשעה זו הדיבור על אביהם קשה להם. "האבידה שלנו גדולה והצער רב מדי", הוסיפו, שעות ספורות אחרי שקברו את אביהם בבית העלמין בכפר סבא.

פרט למותו הטראגי של פדר, סיפורה של בת זוגו איריס עדן מצמרר כשלעצמו. עדן שכלה את בעלה הראשון, סא"ל ישיש עדן, באסון המסוקים. ישיש היה טייס קרב במילואים, ואחרי 20 שנים ושלושה ילדים משותפים עם איריס, הוא נספה באסון הכבד. אחרי שהתאוששה מעט מהמכה הכואבת, פגשה איריס את משה פדר ורקמה איתו קשר זוגי. המשפחות חיו בקרבה זו לזו, ואיריס מתארת את משה כמי שהיה דמות אב לילדיה. השבוע, לאחר 17 שנים של זוגיות, היא שכלה גם אותו.

"זו מכה בפעם שנייה שבאה בחוזקה, בפתאומיות ובאכזריות", אמרה עדן באותו בוקר. "זו הפגיעה הכי קשה, הוא היה אהבת חיי השנייה. אחרי כל השנים הקשות שעברתי, אדם עם כתף תומכת, נדיבות וטוב לב מלא באהבה. בילינו יחד וגידלנו את הנכדים שלי ושלו. הוא עלה בלהבות השמימה כמו שבעלי עלה השמימה. זה עלה עם המסוק וזה עלה עם הרכב".

"שואלים אותי הרבה אם אני לא שואלת את עצמי למה דווקא לי זה קרה פעמיים. נכון, זה קרה לי פעמיים. אבל בשתי הפעמים זה היה אחרי עשרות שנים של אהבה גדולה. שאיבדתי אומנם, אבל הייתה שלי. אומרים שא-לוהים נותן את הניסיונות לחזקים, אפילו שאני לא אישה מאמינה", אמרה.

"משחק על חשבוננו"

ביישובי הדרום עדיין אוספים את השברים ומהססים לחזור לשגרה. "יש עוד את הפחד שברגע אחד הם ישלחו עוד טיל", אומרת שירה נויברגר, אמא לשניים תושבת אופקים. "בימים שאחרי הפסקת אש עדיין אין את הביטחון של השגרה. אתה נשאר דרוך ובלחץ, מתי תבוא הפעם הבאה. אנחנו מרגישים חוסר יציבות, כל העוטף ושדרות, שחווים את זה על בסיס קבוע".

שני ימי הלחימה עברו על משפחת נויברגר בפחד ובחוסר ודאות. שירה מתארת כיצד ברגע אחד הפכה השגרה הברוכה של משפחתה לסיוט מתמשך. "הלכתי עם הילדים בשבת בבוקר לגינה בשעה עשר וחצי, בעלי היה באותו זמן בתפילה. כבר אז שמעתי חילונים שהתעדכנו בחדשות ודיברו על זה שהתחילו אזעקות במקומות אחרים. חשבתי אז שזה לא רציני, וגם לא שאלתי אותם כדי לא להילחץ".

את המצב לאשורו, מספרת שירה, היא הבינה מאוחר הרבה יותר, בשעות אחר הצהריים. "אחר הצהריים רצינו ללכת לגן המשחקים עם הילדים. אישה שראתה אותנו אמרה שאין לנו מה ללכת, כי המשטרה הוציאה את כל האנשים משם. אז הבנתי שמשהו רציני קורה, אבל לא ידעתי מה. מרגע שיצאה השבת התחילו האזעקות, בסך הכול שבע באותו הלילה. הייתה גם פגיעה אחת באופקים. אצלנו היו רסיסים מהיירוט של כיפת ברזל שנפלו לנו על הבית. גשם כזה, חלקיקים.

"הסיטואציה אצלנו הייתה מפחידה כי היינו בלי ממ"ד. בכל פעם שהייתה אזעקה נכנסנו כולנו לחדר הכי בטוח בבית, מתחת למדרגות. נשארנו ערים כל הלילה, מהפחד. האזעקה האחרונה הייתה ב-1:40, אבל גם אחריה לא נרדמנו. חשבנו בכלל אם לנסוע מאופקים או להישאר.

"למחרת כולם נשארו בבית. לא רציתי לצאת, כי ברגע שיש אזעקה כדאי להיות במקום מוגן, וראינו שטילים כן נופלים ופוגעים. ראינו בחדשות שבצה"ל מחריפים את התגובה, והבנו שממילא גם חמאס יחריפו את התגובה, אז העדפנו להישאר כמה שיותר בבית. אפילו לגיסתי, ששכנעה אותי לבוא אליה כי יש לה ממ"ד בבית, פחדתי לצאת עם הילדים, כי אם תהיה אזעקה לא אדע מה לעשות עם שניהם".

שירה, תושבת דימונה במקור, חדשה יחסית בעולם האזעקות והטילים. הם הגיעו לעיר בקיץ האחרון, ומאז הספיקו לחוות כבר כמה סבבים. מניסיונה הקצר יחסית, היא מספרת על אחד האתגרים הקשים ביותר להתמודדות בזמן המתקפות. "הכי נורא שאתה עצמך מפחד, אבל אתה צריך לשדר חוזק לילדים בזמן שאתה מבועת ומעורער מבפנים. באזעקה הראשונה הבן שלי ראה אותי נלחצת, ומאז הוא התחיל גם להילחץ. הוא רץ וצועק עד שאני מרגיעה אותו. הסברתי לו מה זה אזעקה ושהיא באה לשמור עלינו, הראיתי לו סרטון שמסביר לילדים על הטיל והאזעקה".

הסיום החיוור של המערכה, שהותיר טעם מר בפה, תסכל עוד יותר את תושבי הדרום שחשו כי סבלם היה לשווא. "כל הדרום בהרגשה של אכזבה, סוג של השפלה לאומית. אף אחד ממקבלי ההחלטות לא מתמודד עם מה שאנחנו מתמודדים, והתחושה היא שהכול כמו משחק כזה, אבל משחק על חשבוננו. כשכל פעם מגיעים להפסקת אש ולא רואים תוצאות משמעותיות, זה יוצר הרגשה שמחכים למערכה הבאה ושיתקפו אותנו שוב, ושוב הפסקת אש, כמו גלגל חוזר".