אל"מ נריה ישורון
אל"מ נריה ישורוןצילום: דובר צה"ל

הנה, כמו בכל שנה, מגיע לו שוב שבוע המעברים הבלתי אפשריים הזה. השבוע שמערבב את העצב עם השמחה, את דממת הצפירה עם צהלת ההמון, את הרכנת הראש עם הנפת הדגל, את בית הקברות הצבאי עם החגיגה בחצר המשפחתית.

והשבוע הזה, שאין יותר ישראלי ממנו בלוח השנה שלנו, מטלטל לא רק את הנפש, אלא גם את המחשבות שמציפות בעקבותן תהיות ושאלות אשר מירוץ החיים לא נתן להם מספיק מקום להישאל.


"מהו זיכרון?“ שאלתי את עצמי באחד מימי הזיכרון האחרונים. האם הזיכרון הוא רק הדרך שבה אנחנו מאחסנים בראשנו פיסות חיים אחרונות כמו תמונות, מכתבים, ושברי שיחות מתוך ניסיון להאחז במי שכבר אינם, או שיש בו בזיכרון הזה משהו עמוק יותר?

התשובה שאני נותן לעצמי היא שהזיכרון הוא לא רק קיבולת של פריטים אלא עדות עמוקה למה חשוב לנו באמת בחיים, למה אנחנו מרגישים שייכות. ויום הזיכרון, בדיוק כמו הזיכרון עצמו, הוא יום של שייכות ושל הרגשת חיבור לנופלים, לערכים שאותם הם הביאו לידי ביטויי בחייהם ולמי שהם היו כבני אדם.

לפני כחמש שנים זכיתי לפקד על סרן דימה לויטס, שנהרג במבצע "צוק איתן".

דימה היה קצין בעל מנהיגות מיוחדת במינה. אדם אציל, עם נפש של אמן, אשר ידע לפרוט על מיתרי לבם של פקודיו ולרתום אותם אליו מבלי להזדקק לתרגילי מנהיגות מוחצנים.

בזמן הקצר שבו הכרנו הספיק דימה לקנות את אמוני כמפקדו ולגרום לכך שאטיל עליו את משימת הובלת הגדוד במבצע.

ואכן, דימה לא איכזב ולצד כל החששות וההתרגשות אשר מלוות כל מפקד קרבי בטבילת האש הראשונה, הוא הוביל את הפלוגה בצורה מקצועית ומעוררת הערכה בקרב מול מחבלי החמאס עד אשר נפגע ונהרג על ידי צלף בלב שכונת סג'עיה במשימה להשמדת מנהרה התקפית של החמאס.

ברבות השנים, ככל שהלכה והעמיקה ההיכרות שלי עם משפחתו של דימה ועם מעגל הפקודים והחברים שלו הבנתי למה כל כך קל לזכור אותו, להתחבר אליו, להשתייך אליו. דימה הצליח באישותו המיוחדת להשפיע על כל כך הרבה אנשים ולהעניק להם משהו מדרך חייו עד שעל אף מותו הכואב הוא נחרט היטב בזכרונם של פקודיו וחבריו.

יום הזיכרון לחללי מערכת ישראל הוא ההזדמנות שלנו לעצור לרגע ולחוש את השייכות, החיבור, את רעות הלוחמים ומסירות הנפש. על אדניהם של כל אלו נסללת לה בשקט וביראת כבוד הדרך ליום העצמאות.