חיילים סורים רצחו והתעללו בשני האחים

מיד בפרוץ מלחמת יום כיפור רצחו חיילים סוריים את שני אחיה של ציפי איגל-מילוא, שהייתה אז בת 9 ושבוע קודם לרצח חלמה מחזה ביעותים.

שמעון כהן , ג' באייר תשע"ט

מצבת האחים
מצבת האחים
צילום: ציפי איגל-מילוא

טראומה כפולה. איגל-מילוא

בהיותה בת תשע שכלה ציפי איגל-מילוא את שני אחיה שנרצחו עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים בידי חיילים סוריים. בשיחה אתה היא מספרת את הסיפור המלווה אותה עד היום, סיפור שהחל בחיזיון קשה אותו ראתה שבוע לפני הטרגדיה.

שני האחים, יוסי בן ה-24 ואברהם שעמד שבוע לפני גיוסו נערכו לצאת לטיול בצפון עם חבר שאינו יהודי, פיליפ שמו. איגל-מילוא מציינת כי השניים, שלא שמרו מצוות, יצאו לדרך למורת רוחה של המשפחה ובעיקר למורת רוחם של ההורים שחזרו בתשובה והתקשו לקבל את דרכם של הבנים. "כאב להם שבחרו לצאת דווקא ביום הזה", היא אומרת.

"היינו מאוד מלוכדים למרות השוני בהשקפות. הם היו בתפיסתם מאוד פרו ערבים, הגנו על הערבים ואמרו שהם טובים והם כמונו. לעומתם החצי הימני של המשפחה אמר ש'יום אחד עוד תגלו שאתם טועים'".

אחד הוויכוחים הזכורים לאיגל-מילוא התרחש שבוע לפני מלחמת יום כיפור, וגם הוויכוח הזה התנהל באווירה טובה. "יוסי ישב על הכורסה והם דיברו אז על החברים הלא יהודים שלהם, ערבים ואחרים, שהם ממש כמו יהודים, כולם טובים ובני אדם וצריך לכבד. אחותי הגדולה אמרה לאברהם 'נראה אותך שתיפול בידיים שלהם ותכיר את הצד הלא טוב שלהם. הם יתקעו לך סכין בגב בלי לחשוב'. שמעתי את זה כילדה קטנה, רצתי לחדר השינה שלנו והתחלתי לבכות בכי היסטרי שנמשך הרבה זמן. אימא שלי שאלה מה קרה לי, ואמרתי לה שאני נורא מפחדת כי אני רואה בדמיון שלי יער עם הרבה דם ואני רואה גופות ודברים מפחידים שאני לא רוצה לראות. הרגשתי שמשהו הולך לקרות".

"לפני שהם יצאו לטיול הזה חיבקתי אותם חזק והרגשתי כאילו לא אראה אותם שוב. זה התחבר לחלום-חיזיון שראיתי", היא מספרת ומציינת כי לימים, ארבעה חודשים מאוחר יותר, כאשר נמצאו חלקי גופותיהם של השניים "הלב של כולם נפל, כי ידעו על החלום שלי. אמרו עלי 'היא מכשפה קטנה'".

על עצם היציאה לטיול אומרת איגל-מילוא: "כילדים להורים שחזרו בתשובה הרגשנו שהטיול הזה נעשה 'להכעיס'. זה מאוד חרה לנו ופחדנו שה' יעניש אותם וזה יעלה להם ביוקר, אבל חשבנו על עונש בגיהנום. לא על עונש כזה".

"כשפרצה המלחמה הם היו בגשור אצל חבר. בדיוק יצאה הפקודה של תחילת המלחמה והודיעו לכל האזור להתפנות. האחים שלי נכנסו לרכב יחד עם פיליפ וכנראה טעו בדרך, במקום לרדת דרומה הם הגיעו לרמת מגשימים שעל הגבול בזמן הגרוע ביותר. הסורים בדיוק פרצו אז לרמת מגשימים ותפסו אותם הראשונים עם כל הכעס והזעם שלהם".

מתחקירי צה"ל התברר כי "הם ירו לעברם שלוש יריות ואז גררו אותם לצד שלהם בגבול, ליער, והתעללו בהם. הוציאו את נשמתם ברוע גדול".

"הם היו נעדרים במשך ארבעה חודשים. בבית היה מתח נוראי. ראיתי הרבה מדים ירוקים בבית, הרבה קצינים שבאו מדי יום במסירות יוצאת מן הכלל של הצבא. הבנתי שמחפשים אותם, אבל לא הבנתי את הפרטים. ראיתי את אימא מדברת הרבה עם הקצין. הרגשתי שמחבקים אותנו ושקורה משהו".

באותם חודשים אבי המשפחה המשיך בעבודתו בחו"ל ואיגל מילוא מספרת על תחושות קשות שליוו אותו באשר לדרך בה בחרו בניו, תחושות שהובילו אותו כמעט לנתק מוחלט מהם, ולימים כשהתברר האסון גם לתחושות קשות על עצם הניתוק הזה והחלטה לשנות את תפיסתו בהקשר זה.

"היינו בית ציוני של הורים שעלו לארץ משבדיה בגלל ציונות, הילדים התגייסו מתוך ציונות. אבא שלי עזב עבודה אצל המלך גוסטב החמישי ועלה לארץ תוך שהוא משאיר הרבה כסף ועובר לחיי עוני במשך הרבה מאוד שנים. בעקבות זאת אבי נאלץ לחזור לחו"ל לעבוד שם והיה מגיע רק לחגים, ואז הגיעה המכה הזו".

על ימי הגילוי של הנסיבות שבהם נרצחו שני האחים היא מספרת: "בתחילת חודש שבט, שלושה חודשים וחצי לאחר מכן, ככל הנראה על ידי שוחד, עלו על כך שהאחים שלי הם אלה שהגופות שלהם היו מרוטשות ונמצאו ביער, גופות שלא ידעו מי הם. כשקראו לאחי לזהות את חלקי הגופות זה היה בשטח. עדיין לא קברו אותם. גידרו כל חלק וחלק ולמודיעין לקח הרבה זמן עד קבלת המידע שהוצלב עם מה שגילו הרבה קודם".

"האחים הגדולים חשבו שמשהו נורא קרה אבל לנו הקטנים הייתה אמונה שהם מתחבאים ולא רוצים לחזור בגלל הבדלי התפיסות עם הבית. אחי נלקח על ידי הצבא לזהות והוא זיהה אותם לפי הנעליים. כשבדקו אחר כך זיהו אותם סופית על פי השיניים".

לציפי עצמה לא סיפרו באופן ברור על כך שמתקיימת הלוויה לשני אחיה, אבל היא הבינה זאת מהנסיבות: "לא סיפרו לי על הלוויה למרות שידעתי שיש לוויה כי המחנכת הקשוחה שלי הזמינה אותי אליה הביתה, מה שלא היה מצוי אז. אצל השבדים לא מצוי להביע רגשות. לא ראיתי את ההורים או האחים שלי בוכים. הייתי היחידה שמביעה רגשות לכאן ולכאן בצורה חופשית ובריאה. העירו לי וצעקו עליי שאני נוהגת כך".

עוד מוסיפה איגל-מילוא ומציינת כי האירוע הטראגי שחוותה המשפחה לא היה היחיד בו הרגישה שמשהו עומד להתרחש. במקרים נוספים חשה שדברים עומדים לקרות, בין אם במשפחה ובין אם מחוצה לה, וסיפרה על כך לאמה, "ואחר כך היו בהלם".
במשך תקופה ארוכה לאחר הירצחם של שני האחים המשיכה כילדה לחפש אותם מתוך אמונה שהם עודם בחיים, "הם היו חסרים לי. הייתי נוסעת ומחפשת אותם באוטובוס. הייתי ניגשת לאנשים שהיו דומים להם, חשבתי שאולי הם גידלו זקן וכו'. זו הייתה טראומה. לא קיבלתי את זה שהם אינם".

מתוך האלבום המשפחתי
צילום: ציפי איגל-מילוא