לפני שלושה שבועות קראנו בהגדה של פסח על יציאת מצרים. בני ישראל ברחו מפרעה והגיעו לחוף ים סוף. הצבא המצרי העצום רדף אחרי עַם-העבדים המסכן שלנו.

מאחור – המצרים הלכו וסגרו עלינו, מלפנים – ים. מבוי סתום. ומה עשו היהודים? עמדו על חוף הים בִּמבוכה. ואז איש אמיץ אחד, נחשון בן עמינדב, עשה מעשה. הוא קפץ פנימה לים. אז, ורק אז, נבקע ים סוף. עם ישראל ניצַל.

נתקדם במנהרת הזמן 3,300 שנה, לַשבוע האחרון של מרץ 1948. הימים הקשים ביותר של מלחמת העצמאות. האויב הערבי השתלט על הכבישים הראשיים בישראל. בְּשבוע אחד הושמדו שָׁלוש שיירות שלנו: שיירת חולדה, שיירת נבי דניאל, ושיירת יחיעם. ירושלים הייתה במצור מוחלט. כל הדרכים לירושלים נֶחסמו, ואי אפשר היה להעלות מזון, תרופות או תחמושת לתושבי העיר. היישוב היהודי בארץ ישראל עמד בסכנה קיומית.

ואז דוד בן גוריון קיבל החלטה, מהנועזות בתולדות עמנו: יוצאים להתקפה ראשונה, במטרה לפרוץ את הדרך לירושלים. מפקדי הצבא לא התלהבו, בלשון המעטה, מהתוכנית של בן גוריון להתמקד בהצלת ירושלים, וטענו שהיא מסכנת את שאר הארץ – את הגליל, המרכז והנגב, ולכן אסור להשקיע בזה יותר מכמה מאות לוחמים.

בן גוריון שמע אותם ופיקד עליהם בדיוק הפוך: "תדללו כוחות ונשק מהגליל ומהנגב, ותרכזו 1,500 לוחמים לפריצה לירושלים".

אל מול פניהם ההמומות, בן גוריון הסביר: "גורל ירושלים יכריע את המערכה כולה". וכך היה. המבצע ההתקפי הראשון במלחמת העצמאות יָצא לדרך. זו הייתה נקודת המפנה של המלחמה כולה. בזכות אותה החלטה נועזת של בן גוריון – ירושלים ניצלה, צה"ל ניצח במלחמה, ומדינת ישראל קמה.

רְאו את אומץ הלב של המנהיג: אל מול כל מפקדי הצבא, אל מול כל המומחים, עמד לבדו, דוד בן גוריון האזרח, נטול רקע צבאי משמעותי, וקיבל החלטה הפוכה מהמלצתם, החלטה שעלולה הייתה להמיט שואה שנייה על יהודי ארץ ישראל, שלוש שנים בלבד לאחר השואה באירופה.

למבצע הזה קראו "מבצע נחשון", על שם נחשון בן עמינדב.

בשני המקרים ההחלטה הכביכול "רציונלית" הייתה להמתין. להיערך להגנה. בשני המקרים, צריך היה מנהיג אמיץ – פעם נחשון בין עמינדב ופעם דוד בן גוריון – ללכת מול כולם, ולקבל את ההחלטה הלא-נוחה, הנועזת, המסוכנת. בשני המקרים הם צדקו והצילו את עמנו, עם ישראל, מכְּלָיָה.

גם שיבת ציון המודרנית הייתה מהלך נחשוני. העם היהודי חי בגולה כמעט 2000 שנה. התפלל יום-יום על ירושלים ועל שיבה לארץ ישראל, אבל לא עשה כמעט דבר בַּפּועל כדי לשנות את מצבו.

היה צריך להגיע מישהו, דווקא חילוני מוחלט המנותק מהדת המקובעת, כדי לנער את העם הזה שהיה פסיבי, ולהצית את התהליך המעשי של השיבה שלנו הביתה. לֶ"נחשון" זה קראו בנימין זאב הרצל. היום הוא מהולל, ובצדק, כחוזה המדינה. אבל כמה הוא נכשל בחייו! הוא ניסה לשכנע את הקיסר הגרמני וילהלם השני לסייע, והוא, בלשון ימינו, "נִפנף אותו".

הרצל נכשל מול התורכים. הרצל נכשל מול האליטות היהודיות במערב אירופה. כמה זלזלו בו! קראו לו משיח שקר. קראו לו כופר. אמרו שהוא מסכן את מעמד היהודים בַּמדינות שלהם. הרצל מת בסופו-של-דבר משיברון לב, וחשב שהוא נכשל. אך אנחנו עדוּת-נצח להצלחתו.

לעתים קרובות, זהו גורלו של הנחשון. מזלזלים בך. אתה נכשל. ושוב. אבל הנחשונים הם אלה שבונים את העולם. בזכות המעטים הללו, שמוכנים ליטול סיכון, שמוכנים להיאבק על דרכם כנגד כולם, שמוכנים לספוג ציניות והגחכה – בזכותם העולם שלנו מתקדם.

כל כלות פרס ישראל וכל החתנים היושבים כאן, כל אחת ואחד מהם הוא נחשון בתחומו. קראתי לעומק על כולכם: כל אחת ואחד מכם עברתם את מסלול הייסורים של הנחשון. חסמים. חוסר אמון, זלזול, ביקורת וקנאה. וכישלונות. אבל כולכם, גבירותיי ורבותיי הזוכים, הסתכלתם קדימה, הִתגברתם, והִצלחתם. אתם השראה לכולנו.

בְּשם ממשלת ישראל, בשם מדינת ישראל כולה: תודה לכולכם, וְלִבְנֵי המשפחות שלכם!

כשר החינוך של ישראל אני פונה מכאן לכל תלמידה ותלמיד, לכל יזם, ולכל אדם בישראל שנושא חלום - תהיו נחשונים! תהיו נחשונים מול הספקות והביקורת והכישלונות. מי שלא יכול להרשות לעצמו להיכשל בגדול, לעולם לא יהיה אמיץ מספיק לְנַצח בגדול. תפעלו למען מימוש החלום שלכם. ככה נבנה יחד את המדינה; ככה, אני ואתה נשנה את העולם!

חבריי, נהיה מאלו שמתאמצים ונלחמים בחזית, ולא מאלו שלועגים ומבקרים מן העורף. יש תנועת ידיים שלימדתי את ארבעת ילדיי לעשות כאשר מלגלגים עליהם: זה ככה. מנפנפים את הלגלוג ואת הציניות.

אני חייב לומר שבחודש האחרון יצא לי להשתמש בזה די הרבה. ילדַיי שאלו אותי שאלות. מה המשמעות של מהלומה? איך ממשיכים? הסברתי להם הכול. שמנסים בכל מאודך. שלא מוותרים כל עוד יש סיכוי. כל עוד יש משהו שאפשר לעשות, עושים. וברגע שחוטפים מכה – קמים, לומדים מהטעויות וממשיכים קדימה.

סיפרתי להם על אבא שלי, סבא שלהם, ג'ים בנט זכרו לברכה, שהיה נחשון אמיתי. סיפרתי להם שהוא נלחם בשנות ה-60 למען זכויות השחורים בארה"ב, ונעצר פעם בהפגנה מול בית מלון שסירב להעסיק שחורים. כמה אני גאה בו על כך!

סיפרתי להם שהוא עזב, יחד עם אימי, חיים נוחים באמריקה, וכיצד שניהם עלו לארץ ישראל בלי מילה בעברית. הכול – מתוך אידיאל ציוני.

אזרחי ישראל, לא באנו לעולם כדי להעביר את זמננו מול הטלוויזיה או לֵהָנוֹת רק הנאה רגעית, חומרית. יש לנו, למדינת ישראל, תפקיד מיוחד בעולם. ייעודנו כְּעם וְכִמדינה הוא להיות מדינת מופת נחשונית. זה יקרה רק מתוך ביטחון עמוק של מדינתנו אל מול אויבינו מבחוץ, ומתוך ניהול ויכוח בריא עם האומץ להקשיב זה לזה, מבפנים.

מילה אחרונה, אישית. זכיתי בארבע השנים האחרונות להנהיג את החינוך של ילדי ישראל. של כל ילדי ישראל. חילונים, חרדים ודתיים. יהודים וערבים, בדואים, דרוזים וצ'רקסים. כולם היו ילדיי. זכיתי להכיר מורים ומורות, גננות וסייעות, מנהלים וצוותי הוראה מופלאים.

הצלחנו יחד – לאחר עשור של דעיכה במתמטיקה, במדעים ובאנגלית – לשנות כיוון ולהזניק, ממש להזניק! את עתידם של ילדינו, בתחומים הללו.

הענקנו לראשונה הזדמנות הוגנת להצליח בחיים, לילדה באופקים, לילד בחצור הגלילית, לתלמידה בכפר חב"ד ולתלמיד ביישוב הבדואי חורה.

צמצמנו את הכיתות, ותיקנו את העוול ההיסטורי של השמטת מורשת יהודי המזרח מתוכנית הלימודים. חיזקנו את החיבור של ילדינו לספר הספרים, התנ"ך, ולארץ שלנו.

תודתי העמוקה לכם, אזרחי ישראל, ולבורא עולם, על שהענקתם לי את הזכות לשרת אתכם. רק דבר אחד אני יכול לומר: עשיתי הכי טוב שיכולתי למענכם, עם ישראל, העם האהוב שלי. יש עוד כל כך הרבה עבודה, ויש אנשים טובים לא פחות ממני שיעשו אותה. אתם בידיים טובות.

אין לנו מדינה אחרת. חשוב שכולנו נֹאחַז בה חזק-חזק, ניתן לה ללא הרף, ונהיה מאוחדים. אני אוהב את העם שלי, עם ישראל, ואת הארץ שלי, ארץ ישראל, בכל לבי. ואני מבטיח: בכל מקום שבו אהיה, לעולם לא אפסיק לתת כל שאוכל לְעם ישראל.

חג עצמאות שמח, ישראל!