הפרובוקציה של נשיאת בית המשפט העליון

אסתר חיות תכננה היטב את הפרובוקציה בנאומה בנירנברג שבגרמניה, אבל בדרך שכחה את הצורך לשאת נאום הגיוני. דעה

שלמה פיוטרקובסקי , ט' באייר תשע"ט

אסתר חיות
אסתר חיות
צילום: פלאש 90

המהומה סביב הנאום של נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות בגרמניה, בו קשרה בין עצמאות בתי המשפט ובין ההגנה מפני התפתחות מגמות כמו-נאציות, היתה כמובן צפויה ומן הסתם גם מתוכננת.

חיות רצתה לעשות פרובוקציה, זה לא יצא לה בטעות (כולל בחירת הלוקיישן הפרובוקטיבי לנאום הזה, דווקא בכנס בנירנברג שבגרמניה, נירנברג של חוקי נירנברג וגם של משפטי נירנברג, על כל עומס המשמעות ההיסטורית שהמקום הזה נושא על כתפיו). וכמובן שכאשר מתכננים את הפרובוקציה היטב היא גם מצליחה, וגלי ההדף נוצרו כמעט מייד.

כמובן שכמה פעילים בתחום לא נותרו חייבים לחיות ותקפו את דבריה משלל כיוונים, רבים מהם נכונים וטובים. הרי זהו כמעט אבסורד לעשות שימוש בנאציזם הגרמני כטיעון בויכוחים פנימיים של יהודים ישראלים.

אבל אני ברשותכם רוצה להתרכז רק בנקודה קטנה, ולתהות במחילה על הלוגיקה המופרכת של חיות. הרי מנאומה עולה שבית המשפט הוא עצמאי, בעצם בחסדו של השלטון הפוליטי, שהרי למי אם לא לפוליטיקאים הופנה הנאום.

על כן, אם בית משפט עצמאי תמיד יהיה עצמאי מכוח חסדו של השלטון הפוליטי שמסוגל טכנית לשלול ממנו את העצמאות הזו, אז איזו ערובה העצמאות הזו נותנת? נניח שהיום נשמור מכל משמר על עצמאות בית המשפט, מה ימנע בעוד שנתיים או עשרים שנה ממפלגה כמו-נאצית שתעלה לשלטון לחסל את עצמאות בית המשפט בתוך שבועיים בשלוש קריאות?

שאלת העצמאות של בית המשפט ויכולתו להיות מגן זכויות האדם לעומת הכוח הדמוקרטי של המערכת הפוליטית היא שאלה חשובה כשלעצמה, אבל צריך להכיר בכך שבית המשפט איננו כשיר למשימה של מניעת התדרדרות לשלטון טוטאליטרי, ובטח שלא למניעת עליית שלטון כמו-נאצי.

לבית המשפט אין לא ארנק ולא חרב, ולכן לעולם לא הוא יהיה המחסום מפני התדרדרות לטוטאליטריזם, וכל הדיבורים בכיוון הזה הם פשוט פתפותי ביצים.