שמעתי את ההודעה המצמררת, ונותר שקט

תא"ל במיל' יהודה דובדבני מספר על אסון הנ"ד בו נספו 54 לוחמים וקצינים בהתרסקות מסוק. מחר טקס הזיכרון בבקעה.

שמעון כהן , ט' באייר תשע"ט

מסוק יסעור. ארכיון
מסוק יסעור. ארכיון
צילום: אורי לנץ, פלאש 90

בבקעה יתקיים מחר (רביעי) טקס האזכרה השנתי ל-54 לוחמי וקציני מחזור מאי 76' של חטיבת הצנחנים שנהרגו ב'אסון הנ"ד', כאשר מסוק יסעור של חיל האוויר התרסק במהלך תרגיל.

מי שקלט בשעתו את הלוחמים לחטיבת הצנחנים היה סא"ל אז, תא"ל במיל' כיום, יהודה דובדבני עמו שוחחנו על האסון.

"הייתי קשור מאוד לפלוגה. דודו כוכבי ז"ל, המ"פ שלהם, היה אצלי בפלוגה מ"מ מצטיין. הוא החליט שהוא רוצה ללמוד בטכניון, השתחרר מהצבא ובשיחות שהיו לנו אמרתי לו שהוא חייב להיות מ"פ. הוא סיים בהצטיינות את הטכניון עם הרבה הצעות, אבל הוא התקשר אליי באחת עשרה בלילה וסיפר שהחליט לקחת את האתגר והוא רוצה להיות מ"פ ודווקא של מחזור מאי הקשה יותר, ולהכשיר אותם כלוחמים".

ממשיך דובדבני בסיפורו: "דוד נהיה מ"פ של מאי. קלטנו אותם מהבקו"ם לבסיס הטירונים בסנור שהייתי המפקד שלו. ליוויתי את הפלוגה ממש צמוד. היה לי מצד אחד דודו ומצד שני יום טוב סמיה ושניהם התחרו כל הזמן. זכור לי ביום ההורים הראשון כשהבאנו אותם באוטובוסים לסנור. הצגתי את דודו ואת יום טוב וההורים מתרגשים. הראתי להם את קבר השייח' למעלה על ההר והם כבר ידעו מהסיפורים של הבנים מה זה להגיע למעלה עם האלונקות. זה היה מאוד מרגש. כך המשכנו להשבעה בכותל. הם סיימו את האימונים שלהם כטירונים ועברו לגדוד 890 לפיקודו של עופר ואני התמניתי למג"ד 50".

"בתרגיל החטיבתי בבקעת נועיימה היה תדריך אחרון עם הקברניטים של המסוקים. עמוס ירון שהיה מח"ט סיכם את הלקחים והנקודות החשובות ודודו ואני יוצאים מרשת ההסוואה חבוקים והולכים אל המסוקים, הוא פונה שמאלה למסוק שלו ואני ימינה למסוק שלי ואני אומר לו 'דודו, דיר באלאק, תלכו בשקט. אל תדרדרו אבנים כי אני הולך מאחוריכם במעלה המצוקים לבוקע הדרומי' והוא אומר לי 'כל הפלוגה יודעת שאתה מאחורינו'".

"אני עולה למסוק שלי ואני רץ לתפוס את השביל שאתו אני אמור לעלות למעלה אל המצוקים, ויש שקט, ואז אני שומע ברשת את ההודעה המצמררת ונשאר לנו שקט נוראי. בהודעה הזו נאמר שמסוק נפל, והיה ברור שזה מעבר לנורא. ישבתי עם הגדוד שלי לרגלי המצוק. לא ידעתי מי זה, אבל מאחר ודודו לא הגיע לשביל המצוקים הבנתי שקרה משהו לפלוגה של דודו, הפלוגה שהייתי צריך לעלות אחריהם. רצות המון מחשבות, שומעים בקשר את החילוץ ואני יושב בין המצוקים עם הגדוד והשקט הזה הורג אותי".

על נסיבות התאונה הטראגית מספר דובדבני כי הפרטים הטכניים שהובילו לאסון ברורים: "המסוק עם הלוחמים ביצע תפנית חדה ולא מספיק גבוה ובהמראה עם הסיבוב הם נכנסו בתוך ההר והמסוק נמרח על כל הגבעה".

מדי שנה מגיע דובדבני למקום, להתייחד עם זכר הלוחמים, "לעומר, מפקד צוות בסיירת צנחנים, יש חווה בסמוך והוא מטפח את האנדרטה ושומר עליה. פעם בשנה אנחנו מגיעים, זוכרים ומרכינים ראש בעצב ודודו הוא חלק מחיי".

על הקשר עם משפחות החללים הוא מספר: "יש קשר, אבל עצוב לראות שחלק מההורים כבר לא איתנו וחלק מבוגרים. החטיבה מתאמצת להביא אותם ביום חמסין. מגיעים הלוחמים שנשארו מהפלוגה ומגיעה פלוגת 202 של סמיה".

על ייחודה של הפלוגה מספר דובדבני: "הם הציבו לנו דגלים בערכים. ראית את הסגל, את דודו וההשפעה שלו, ראית את המ"פ והקצינים מכתיבים את הסטנדרטים של הפלוגה, איך הם נלחמים ביום הספורט, איך מבצעים את מסלולי הלוחם, את התרגיל הפלוגתי ורואים את הברק בעיניים את ההשקעה והנתינה, רואים איך הם סוחבים את האלונקה בעליה בשאגות וקריאות, רצון להיות טובים יותר, לפגוע טוב יותר, לרוץ עם הפצועים טוב יותר, לתת את הנשמה עד הסוף".