ללמוד את הלקח - הנאום המלא של אסתר חיות

נשיאת בית העליון השתתפה בכנס השנתי ה-25 של עמותת המשפטנים ישראל-גרמניה, וקראה ללמוד מההיסטוריה כיצד להגן על כבוד האדם.

השופטת אסתר חיות , ט' באייר תשע"ט

אסתר חיות
אסתר חיות
צילום: פלאש 90

בפתח דבריי אני מבקשת להודות מקרב לב על ההזדמנות שניתנה לי לשאת דברים בכנס החשוב הזה שארגנו עמותות המשפטנים של ישראל וגרמניה.

שמענו דברים מרתקים וחשובים מפי הנשיא פוסקוהלה בנושא "האם על המחוקק לחשוש ממדינת השופטים?".

הנושא שעליו אני מבקשת לדבר היום קרוב מאוד לנושא שעליו דיבר הנשיא פוסקוהלה והוא "כבוד האדם ותפקידם של בתי משפט עליונים בדמוקרטיה".

הבחירה לקיים את הכנס הזה באולם 600 של היכל הצדק בנירנברג היא מרגשת ובעלת משמעות סמלית עמוקה. זאת משום שבשנות השלושים של המאה הקודמת בנירנברג התדרדרו החוק והמשפט לאחד מרגעי השפל הקשים בהיסטוריה האנושית. כאן, ב-15.9.1935, הביא היטלר לאישור הרייכסטאג שני חוקי גזע - החוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני וחוק אזרחות הרייך - אשר איפשרו רמיסה שיטתית ומאורגנת של כבוד האדם בשל מוצאו ושירתו את מכונת ההשמדה הנאצית.

לאחר מלחמת העולם השנייה ובעקבות הזוועות שהתחוללו במהלכה, הגיעו אומות העולם להבנה כי ההגנה על זכויות האדם הבסיסיות ובראשן כבוד האדם, מצריכה מחויבות ברורה ובלתי מתפשרת מצידן. מחויבות זו קיבלה ביטוי במבוא למגילת האומות המאוחדות שנוסחה ביוני 1945 בוועידת סן פרנסיסקו עם הקמת ארגון האומות המאוחדות ובה נכתב, בין היתר:

WE THE PEOPLES OF THE UNITED NATIONS DETERMINED

To reaffirm faith in fundamental human rights, in the dignity and worth of the human person, in the equal rights of men and women and of nations large and small …

ההכרה בזכות הבסיסית של האדם לכבוד, לא נולדה בשנת 1945 במגילת האומות המאוחדות. כבוד האדם הוא ערך ששורשיו נטועים בהגות התיאולוגית, הפילוסופית והמדינית לאורך כל ההיסטוריה האינטלקטואלית. אך מעמדו של ערך זה כזכות בעלת מעמד משפטי, החל להתבסס בעיקר לאחר תום מלחמת העולם הראשונה והוא הוטמע באופן מפורש בחוקות שונות שכּוּנֶנוּ באותה עת, מתוך הבנה כי על מנת לבצר את ההגנה על כבוד האדם יש להעניק לערך זה מעמד חוקתי.

בהמשך דבריי אבקש להדגים כי העיגון החוקתי של הזכות לכבוד אינו מספק בהכרח ערובה מוחלטת לקיומה של הגנה על כבוד האדם מפני פגיעה ורמיסה.

נקודת המוצא שבה אבקש להתחיל בהקשר זה היא חוקת ויימאר משנת 1919.

חוקה זו הייתה אחת החוקות המפותחות ביותר בהיסטוריה האנושית. היא העלתה על נס את זכויות האדם. היא עיגנה את כבוד האדם כזכות יסוד לצד הזכות לשוויון בפני החוק והחובה לכבד את חירויות הפרט ואת חופש הביטוי. בראש מנסחי החוקה עמד ד"ר הוגו פרויס, יהודי ברלינאי, שלימים כיהן גם כשר הפנים ברפובליקת ויימאר.

אך רפובליקת ויימאר והחוקה הנאורה שכוננה על ידה, לא האריכה ימים.

עם עלייתו של היטלר לשלטון ב-30 בינואר 1933 ובעקבות השריפה שפרצה ברייכסטאג שבועות ספורים לאחר מכן, חתם נשיא גרמניה פאול פון הינדנבורג על צו להגנת העם והמדינה אשר השעה את תוקפן של הוראות החוקה המגנות על זכויות אדם.

בצו נקבע כי ניתן להגביל את הזכות לחירות אישית, את חופש הביטוי, כולל חופש העיתונות, את חופש ההתארגנות וההתכנסות, את פרטיות הדואר והתקשורת הטלגרפית והטלפונית. כמו כן ניתן הכשר להוצאת צווי חיפוש בבתים, צווי הפקעה והגבלות על הקניין. כל זאת בנימוק שיש להגן על העם והמדינה מפני מעשי אלימות מצד הקומוניסטים המסכנים אותם.

כך איפשר הצו הנשיאותי הגבלה ופגיעה גורפת בזכויות הפרט שנקבעו בחוקת ויימאר, מבלי לבטלה. הוא העניק למפלגה הנציונאל-סוציאליסטית חופש פעולה שלטוני ששירת היטב את האידאולוגיה הגזענית שבה דגלה.

על מנת להבין את עומק הרמיסה של כבוד האדם שעליה בנויה תורת הגזע הנאצית אני מבקשת לצטט קטע מתוך מאמר של היטלר בעיתון הרשמי של ה-ס.ס. Korps Schwarze Das וכך כתב:

בדיוק כפי שעולה הלילה נגד היום, כפי שאור וחושך אויבים הם לנצח כך גם אויבו המושבע של האדם-השולט-בעולם הוא האדם עצמו, התת אדם. אותו יצור הנראה כאילו מבחינה ביולוגית הוא אינו שונה מבני מינו. אשר הטבע העניק לו ידיים, רגליים ומעין מוח. עם עיניים ופה. אף על פי כן הוא שונה לחלוטין, יצור מבעית, שאינו אלא חיקוי של יצור אנושי עם פנים אנושיים כביכול אך בשכלו וברוחו נחות מכל חיה. ... תת אדם ותו לא. תת אדם מעולם לא העניק שלום. מעולם לא נתן מנוח. כדי לקיים את עצמו היה זקוק לרפש. היה זקוק לשאול. אך לא לשמש. והעולם התחתון של תת בני אדם מצא את מנהיגו – (Der Ewige Jude) היהודי הנצחי.

דברים אלה ממחישים היטב את תמציתה של תורת הגזע הנאצית אשר הגדירה בני אדם המשתייכים לקבוצות אוכלוסייה שונות - והיהודים בראשן - כתת אדם וכמי שפוגעים בכבודו של העם הגרמני ובטוהר הגזע הארי.

ומי שמוגדר כתת-אדם אין לו כמובן זכויות אדם. מותר לפגוע בו, לרמוס את כבודו ואף ליטול את חייו.

אין תימה על כן כי הנהגת המפלגה הנאצית סימנה את חוקת ויימאר הנאורה, הטובלת בהגנה על זכויות הפרט, כ"אויב" הראשון שיש להסיר מן הדרך.

ואכן בחסות הצו של נשיא הרייך שהשעה, כאמור, את תוקפן של הוראות החוקה בדבר זכויות הפרט, נערכו באותה תקופה באין מפריע פעולות "טיהור" נרחבות של מתנגדי המפלגה הנאצית.

ראשי המפלגה הנאצית הבינו כי לצורך מימוש האידיאולוגיה הגזענית שבה דגלו יש לרתום לצידם את המשפט.

כן האקדמיה למשפט גרמני ותיאורטיקנים נאצים, כמו קארל שמיט, קראו לנאציפיקציה של החוק הגרמני וניקיונו מ"השפעות יהודיות", ושופטי גרמניה נקראו לתת ל"סנטימנט העממי הבריא שלהם" להדריך אותם בפסיקותיהם.

ואכן, הצעד הבא שבו נקטה המפלגה הנאצית על מנת לבסס את מעמדה תוך שימוש בכלים משפטיים, היה - חקיקת "חוק ההסמכה" במרץ 1933. מכוח חוק זה הוקנו לממשלה הגרמנית סמכויות חקיקה מלאות שאיפשרו לה לעקוף את הרייכסטאג כרשות מחוקקת.

אחד החוקים שנחקקו מכוח הסמכות החדשה הזו היה ה"חוק להחזרת הפקידות המקצועית על כנה" שנחקק באפריל 1933 ואסר על יהודים להמשיך ולעסוק בעריכת דין ושופטים יהודים ומשפטנים אנשי אקדמיה, פוטרו ממשרותיהם.

מהלך נוסף ומשמעותי לביסוס האידיאולוגיה הנאצית באמצעות המשפט, התרחש בספטמבר 1935. אז, כפי שכבר ציינתי, הביא היטלר לאישור הרייכסטאג - כאן בנירנברג - שני חוקי גזע: החוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני וחוק אזרחות הרייך. שני החוקים הללו נועדו להפריד את הגזע הארי מן הגזע היהודי.

החוק להגנת הדם אסר על נישואין ומגע שמחוץ לנישואין בין יהודים לארים ונישואין שכבר בוצעו בוטלו. החוק השני, חוק אזרחות הרייך, קבע כי יהודי אינו יכול להיות אזרח, אין לו זכות הצבעה והוא אינו יכול לכהן במשרה ציבורית.

חוקי הגזע הללו שהכותרת של אחד מהם היא "הגנה על הכבוד הגרמני" ממחישים היטב כיצד ניתן לעוות את משמעות המושג "כבוד" ולרתום אותו בשירות הגזענות, תוך שימוש בכלים משפטיים ובחקיקה.

על מנת להשלים את ההשתלטות על רשויות החוק והמשפט ולבטל את מעמדה של הרשות השופטת בגרמניה כרשות עצמאית ובלתי תלויה, הורה היטלר בשנת 1934 להקים בברלין את "בית המשפט של העם", והסמיך אותו לדון בבגידה ובתיקים פוליטיים חשובים.

"בית המשפט של העם" הפך למוסד משמעותי שעמד לשירות המפלגה הנאצית לצורך קידום מטרותיה. שופטים נאצים שובצו בבתי משפט מיוחדים ודנו במקרים חשובים למפלגה, למשל משפטי ראווה נגד יהודים, תוך שימוש בהליך הפלילי ככלי-שרת למימוש האידיאולוגיה הנאצית.

היטלר הצהיר כי הוא רואה עצמו אחראי לגורלו של העם הגרמני ועל כן הכריז: "אני הפכתי להיות השופט העליון של העם הגרמני".

לאחר ניטרול ההגנה החוקתית על זכויות האדם באמצעות הצו של נשיא הרייך, לאחר ההשתלטות על הרשות המחוקקת באמצעות חוק ההסמכה ולאחר נטילת עצמאותה ואי-תלותה של הרשות השופטת והקמת בתי משפט 'מטעם', נותרו, אפוא, מי שהוגדרו על ידי השלטון כ"אויבי העם הגרמני" וכ"תת אדם", מחוסרי כל הגנה ולשלטון הנאצי ניתן חופש פעולה מוחלט לעשות בהם כרצונו.

אחד הביטויים המחרידים לחופש הפעולה הזה היה גירוש היהודים מביתם והעברתם במהלך מלחמת העולם השנייה לגטאות ולמחנות עבודה,ריכוז ומוות.

פרופסור אהרן ברק - לימים שופט ונשיא של בית המשפט העליון בישראל - שרד את אקציית הילדים בגטו קובנה בהיותו כבן 7 שנים בלבד, והוא תיאר את ערך כבוד האדם באחד מפסקי הדין החשובים של בית המשפט העליון בישראל כך:

"הזכות לכבוד האדם מהווה אגד של זכויות ששמירתן נדרשת כדי לקיים את הכבוד. ביסוד הזכות לכבוד האדם עומדת ההכרה כי האדם הוא יצור חופשי, המפתח את גופו וכוחו על פי רצונו בחברה בה הוא חי; במרכזו של כבוד האדם מונחת קדושת חייו וחירותו. ביסוד כבוד האדם עומדים האוטונומיה של הרצון הפרטי, חופש הבחירה וחופש הפעולה של האדם כיצור חופשי. כבוד האדם נשען על ההכרה בשלמותו הפיזית והרוחנית של האדם, באנושיותו, בערכו כאדם, וכל זאת בלא קשר למידת התועלת הצומחת ממנו".

זלדה, משוררת ישראלית נפלאה, כתבה את השיר "לכל איש יש שם". היא ביטאה בשיר את המשמעות העמוקה שאותה נושא השם הניתן לאדם. הרשו לי להביא בפניכם קטעים מתוך השיר היפה הזה:

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים
וְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתְנוּ לוֹ קוֹמָתוֹ וְאֹפֶן חִיּוּכוֹ
וְנָתַן לוֹ הָאָרִיג

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתְנוּ לוֹ הֶהָרִים
וְנָתְנוּ לוֹ כְּתָלָיו

...

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתְנוּ לוֹ שׂוֹנְאָיו
וְנָתְנָה לוֹ אַהֲבָתוֹ

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתְנוּ לוֹ חַגָּיו
וְנָתְנָה לוֹ מְלַאכְתוֹ

...

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם
וְנָתַן לוֹ מוֹתוֹ

השיר העדין והמרגש הזה מבטא בעיניי בשפת המשוררים את משמעות הערך של כבוד האדם ואת ייחודו של כל אחד מבני האנוש על פני האדמה הזו.

בגטאות ובמחנות הריכוז והמוות, פעלה גרמניה הנאצית באופן שיטתי למחיקת כל אחד מן הסממנים אשר מבטאים את הייחוד הזה ואת הערך הזה.

הפסיכיאטר הנודע ויקטור פרנקל, שורד של מחנה המוות אושוויץ, התייחס בספרו "האדם מחפש משמעות" למחיקת זהותו ולרמיסת כבודו של האדם במחנה וכך כתב:

"לא היה ערך לאדם אלא אם היה לו מספר. בני האדם נהפכו למספרים: חי או מת – זה היה נטול-חשיבות; חייו של 'מספר' לא היה בהם עניין כלשהו. ועוד פחות עניין היה במה שהסתתר מאחורי אותו מספר ואותם חיים: גורלו של האיש, תולדותיו, שמו".

חוקר השואה ד"ר משה שְנֶר, שהתבסס על כתביו של שורד אושוויץ אחר, הסופר היהודי האיטלקי פרימו לוי, סיכם זאת כך [ציטוט]:

"ההגעה למחנה אושוויץ מתוארת על ידי לוי כדרמה בכמה מערכות, כירידה במדרגות אל 'התחתית' של הקיום. הפרטים העובדתיים ידועים: סלקציה, מכות, פרידה אלימה מבני המשפחה, אובדן החפצים האישיים, העירום הבוטה, גילוח שער הראש, מקלחת, לבישת מדי המחנה. ... זהו משמעו של התהליך שעבר האסיר עם הגיעו למחנה: התרוקנות זהותו מכל תוכן. הפיכתו של האדם לקליפה ריקה. במקום זהות ניתן לאסיר מספר שנחרט על אמת הזרוע השמאלית. האסיר היה ללא שם. הוא לא היה אדם, אלא חפץ בלבד, אובייקט לשימוש."

פרימו לוי ששרד את אושוויץ ושב לאיטליה התקשה להתגבר על הטראומות הקשות שחווה ואלה הובילו אותו לתובנות פסימיות ביותר בדבר טבע האדם ובלשונו: ''נוכחנו כי האדם הוא עריץ מטבעו: הוא נותר כזה על אף אלפי שנים של ספרי חוקים ובתי משפט".

אך נראה לי כי אסור לנו להתעלם מכך שבמהלך מלחמת העולם השנייה היו גם גילויים יפים של חמלה אנושית. בין נקודות האור שהאירו את החשכה בזמן המלחמה, ניתן לציין את מי שלימים הוכרו על ידי מדינת ישראל כחסידי אומות העולם.

מעשי הגבורה של אנשים אלה אשר פעלו במהלך המלחמה - כיחידים - על מנת להציל חיים תוך סיכון עצמם, מהווים בעיניי משקל-נגד אופטימי לאמירה הפסימית של פרימו לוי כי "האדם הוא עריץ מטבעו".

מעשי הגבורה של חסידי אומות העולם מפיחים אמונה ברוח האדם בייחוד נוכח שתיקתן של מרבית ממשלות העולם אשר סגרו את שעריהן בפני יהודים שביקשו להימלט מן התופת.

גם עמותות המשפטנים ישראל-גרמניה וגרמניה-ישראל, שיזמו וארגנו את הכנס החשוב הזה, הן מקור גדול לאופטימיות ולאמונה ברוח האדם ובאהבת האדם.

סיבה נוספת לאופטימיות ניתן לשאוב מן העובדה שכאן בנירנברג, באותו המקום שבו נחקקו בשנת 1935 חוקי הגזע ובו התנהלו משפטי ראווה בבית המשפט המיוחד שהקים השלטון הנאצי, שָבוּ בעלות הברית ורתמו את החוק והמשפט למטרה שלשמה נועד מלכתחילה - עשיית צדק - והעמידו לדין את פושעי המלחמה. כאן בנירנברג התקיימו בשנת 1945 המשפטים אשר ביססו רעיונות חדשניים וחשובים בחשיבה המשפטית, רעיונות אשר הפכו לאבני יסוד במשפט הבינלאומי והובילו להכרה בעבירות חדשות - פשעים נגד השלום, פשעים נגד האנושות ופשעים של השמדת עם.

אחד מתוך 13 משפטי נירנברג שהוא אולי מוכר פחות לציבור הרחב, מכונה "משפט השופטים" או בשמו הרשמי "ארצות הברית נגד יוזף אלטסטוטר".

בהליך זה שהתקיים כאן ממש, באולם 600 שבו אנו יושבים, עמדו לדין שישה עשר שופטים ועורכי דין גרמנים שהואשמו, בין היתר, בכך שקידמו את תוכנית טוהר הגזע. כתב האישום ייחס למשפטנים הגרמנים "שימוש במשפט לשם ביצוע רצח וזוועות אחרות, מעשים שאותם ביצעו תוך הריסת החוק והמשפט בגרמניה ושימוש בהליך המשפטי המרוּקָן מתוכן לצורך רדיפה, שעבוד והשמדת המונים".

בפסק הדין תיארו השופטים האמריקאים - קרינגטון מרשל, ג'יימס ברנד ומלורי בלייר - את הרס העצמאות השיפוטית ואת משוא הפנים של השופטים בגרמניה בתקופה הנאצית.

טענת הנאשמים ל"חסינות שיפוטית" נדחתה בציינם:

The doctrine that judges are not personally liable for their judicial actions is based on the concept of an independent judiciary administering impartial justice. … It has never prevented the prosecution of a judge for malfeasance in office. … The evidence cited supra … demonstrate the utter destruction of judicial independence and impartiality …

הנה כי כן, במדינתו של העם הגרמני אשר חוקק את אחת החוקות המתקדמות ביותר להגנה על זכויות וחירויות אדם - חוקת ויימאר - התאפשרה פגיעה אנושה בזכויות האדם הבסיסיות ביותר תוך שימוש במשפט המדינה לקידום תפיסות עולם גזעניות והכשרת הפשעים שבוצעו על-ידה נגד האנושות מכוח תפיסות אלה.

משפטי נירנברג הנחילו לעולם את ההכרה בכך שחוקות - מתקדמות ככל שתהיינה - אינן מהוות בהכרח ערובה להגנה על כבוד האדם ועל זכויות הפרט. הם הדגישו את מחויבותן של אומות העולם להגנה על זכויות אלה ותרמו תרומה נכבדה ומכרעת להתפתחות המשפט הבינלאומי הפלילי בן זמננו.

בדצמבר 1948 אימצה העצרת הכללית של האו"ם את ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם ונקבע בה כי כל בני האדם נולדו חופשיים ושווים בכבודם ובזכויותיהם.

אכן, שואת היהודים וזוועות נוספות שהתרחשו במלחמת העולם השנייה היוו גורם עיקרי להטמעתו של כבוד האדם כרכיב מרכזי בשיח המשפטי-החוקתי של מדינות רבות.

מתוך ארבעים וחמש מדינות באירופה, בשלושים ושתיים יש אזכור מפורש בחוקה של "כבוד האדם" – בין כערך חוקתי ובין כזכות חוקתית. שתים עשרה מדינות שחוקתן אינה מתייחסת במפורש לכבוד האדם, חתומות על האמנה האירופית להגנה על זכויות האדם וחירויות היסוד. שבע מתוך השתים עשרה הן גם חברות באיחוד האירופי שמסמכיו הבינלאומיים – אמנת ליסבון ומגילת זכויות האדם האירופית – מכירים בכבוד האדם.

גרמניה שלאחר המלחמה חזרה לעקרונות של חוקת ויימאר ועיגנה בשנת 1949 את כבוד האדם בסעיף 1(1) לחוק היסוד הגרמני. על פי חוק זה, כבוד האדם הוא זכות מוחלטת ונצחית ומהווה את הערך העליון בחוקה כולה. זאת להבדיל מזכות יחסית הכפופה לעקרונות של מידתיות.

עוד החליטה האסיפה המכוננת בגרמניה על הקמת בית משפט מיוחד - בית המשפט לחוקה - שתפקידו להעניק הגנה כנגד כל הפרה של זכות חוקתית מוגנת, כפוסק מחייב שאין אחריו ולא כלום.

ואכן, בית המשפט החוקתי של גרמניה מיצב עצמו כבית משפט משמעותי וחשוב בהגנה על זכויות אדם.

בהרצאה מדצמבר 1995 שנשאה בעניין זה בירושלים נשיאת בית המשפט החוקתי דאז, פרופסור אוּטַה לִימְבַּך, היא ציינה כי בית המשפט החוקתי הפדראלי הגרמני רואה בזכויות היסוד של החוקה הגרמנית לא רק זכויות סובייקטיביות, אלא גם עקרונות אובייקטיבים. זכויות היסוד של החוקה הגרמנית, כך ציינה, מהוות מקבץ אובייקטיבי ערכי של זכויות יסוד החודרות לכל הֶסְדֶר חברתי ומשפטי.

פרופסור לימבך ציטטה בהקשר זה מדברי בית המשפט החוקתי הגרמני בעניין Luth שם נקבע כי:

המטרה הראשונית של זכויות היסוד היא לשמור על חירויות היחיד מפני התערבויות על ידי הרשות הציבורית. אלו הן זכויות התגוננות של היחיד כנגד המדינה ... יש להתייחס למערכת ערכים זו, המתמקדת בכבוד אישיותו של האדם המתפתח בחופשיות במסגרת הקהילה החברתית, כאל החלטה חוקתית יסודית, המשפיעה על כל תחומי המשפט (הציבורי והפרטי). היא משמשת אמת-מידה למדידתן ולהערכתן של כל הפעולות בתחום החקיקה, המנהל הציבורי והשפיטה.

בישראל, רבים מדור המייסדים של הרשות השופטת היו משפטנים גרמנים שגורשו או ברחו מגרמניה. אחד מהם, השופט אלפרד ויתקון, ד"ר למשפטים מאוניברסיטת פרייבורג, ציין בפסק דין שכתב לעניין התאגדות אשר שמה לה למטרה לשלול את קיומה של מדינת ישראל, כי:

לא פעם קרה בהיסטוריה של מדינות בעלות משטר דמוקרטי תקין, שקמו עליהן תנועות פשיסטיות וטוטליטריות למיניהן, והשתמשו בכל אותן הזכויות של חופש הדיבור, העתונות וההתאגדות, שהמדינה מעניקה להן, כדי לנהל את פעולתן ההרסנית בחסותן. מי שראה זאת בימי הרפובליקה של ויימאר לא ישכח את הלקח.

אין תימה, אפוא, כי דור המייסדים של שופטי בית המשפט העליון בישראל העלו על נס את כבוד האדם, אף בטרם שנחקק בישראל בשנת 1992 חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הדבר משתקף היטב בקורפוס מרשים ומעורר השראה של פסיקה שקדמה לחקיקת חוק היסוד אשר תקצר היריעה מלפרטה. עמד על כך הנשיא מאיר שמגר באחד מפסקי הדין בציינו:

הזכות [לכבוד האדם] היא חלק מן המשפט הפוזיטיבי שלנו. התגבשותה לא הייתה מותנית בחקיקתו של חוק יסוד, המבטיח הגנתה ושמירת קיומה. חוק היסוד אינו יוצר את זכות היסוד מעיקרה, אלא מגבש אותה בהוראה סטטוטורית, מגדיר אותה וקובע הסדרים שנועדו להגן עליה.

בכך אין כדי למעט מחשיבות כינונו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שנחקק בישראל בשנת 1992. חוק זה הוא אחד מהפרקים המיועדים להרכיב בעתיד חוקה שלמה לישראל. הוא נחקק כ-44 שנים לאחר הקמת המדינה, והוא חוק היסוד הראשון מבין חוקי היסוד שנחקקו עד אותו היום, המקנה מעמד חוקתי מפורש לזכויות אדם.

חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע בסעיף 2:

"אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם".

כמו כן מסדיר חוק היסוד את ההגנה החוקתית על זכות הקניין, על החירות האישית, על הזכות לפרטיות ועל הזכות לשם טוב. חוק היסוד מוסיף וקובע כי אין לפגוע בזכויות המנויות בו אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש.

על מנת שהוראות אלה בחוק היסוד תוגשמנה הלכה למעשה ותזכינה להגנה אפקטיבית, יש צורך בביקורת שיפוטית המיועדת לבחון, בין היתר, האם דברי חקיקה עומדים בתנאי פסקת ההגבלה שנקבעו בחוק היסוד.

ובית המשפט העליון בישראל אכן מקיים מזה כ-25 שנים ביקורת שיפוטית על תוקפם של חוקים. במסגרת ביקורת שיפוטית זו פיתח בית המשפט העליון את התפיסה המשפטית לפיה כבוד האדם היא "זכות האֵם" אשר ממנה נגזרות רוב זכויות הפרט ובהן הזכות לשוויון, לחופש הביטוי, לקיום אנושי בכבוד, לשלמות הגוף והנפש, לחופש הדת ולחופש מדת, לאוטונומיה של הפרט ולחיי משפחה.

בספרו 'על הרודנות' מציין ההיסטוריון האמריקאי, פרופסור טימותי סניידר, כי "ההיסטוריה אינה חוזרת" אך היא מעניקה לנו את האפשרות ללמוד ממנה. היא יכולה לגשר ולהתריע אם נהיה מוכנים להקשיב וללמוד "היא מאפשרת לנו לראות דפוסים ולשפוט. היא משרטטת למעננו את המבנים שבתוכם אנחנו יכולים לבקש את החירות. היא חושפת רגעים שכל אחד מהם שונה מרעהו ואף אחד מהם אינו ייחודי לגמרי". ההיסטוריה מעניקה לנו את חברתם של אלה שעשו וסבלו יותר מאיתנו, היא מאפשרת לנו להיות אחראים והאחריות הזו, כפי שכתב המשורר הפולני צ'סלב מילוש, היא כלי עבודה נגד בדידות ואדישות.

רובכם, בני הדור הצעיר, נולדתם למציאות חדשה, עשרות שנים לאחר שהסתיימה מלחמת העולם השנייה. נולדתם למדינות שחרטו על דגלן ערכים של דמוקרטיה מהותית והגנה על זכויות אדם. יש להניח כי אתם נוטים להאמין שהמוסדות המגנים על הדמוקרטיה יעמדו לנצח ויישרדו כל מתקפה. בהקשר הזה אני רוצה להביא בפניכם דברים שפורסמו בפברואר 1933 במאמר המערכת של עיתון יהודי מוביל בגרמניה [ציטוט]:

איננו שותפים לדעה שעכשיו, כשמר היטלר וחבריו סוף-סוף השיגו את הכוח שהתאוו לו זמן רב כל כך, הם יישמו את ההצעות שהופצו; הם לא ישללו פתאום את זכויותיהם החוקיות של יהודי גרמניה ... הם לא יוכלו לעשות זאת כי אי אלו גורמים מכריעים מרסנים את הכוח תחת בקרה... והם בוודאי לא רוצים להתדרדר במדרון הזה"

ומוסיף אותו מאמר מערכת מפברואר 1933 להרגיע בציינו [ציטוט]:

ברגע שפועלים מְעֶמדה של מעצמה אירופית, כל רוח הדברים נוטה לעבר חשיבה אתית על שיפור עצמי והרחק משחזור הפוזה האופוזיציונית הקודמת.

המסקנה השגויה של כותב מאמר המערכת הייתה כי הכוח נושא עמו תמיד גם אחריות וכי תמיד יתקיימו גורמים שירסנו את הכוח. הוא דגל, אפוא, בהשלמה עם המצב הקיים מתוך הנחה שהמוסדות הקיימים ימשיכו בתפקידם ויגנו על הסדר הדמוקרטי ועל זכויות האדם. הוא לא האמין כי גם מוסדות קיימים יכולים להיות מנושלים מכוחם וחיוניותם, ולעבור תהליך של "התאמה" - על מנת לעגן את "הסדר החדש".

אכן, ההיסטוריה מלמדת כי הטמעת הערך של כבוד האדם בקווי המתאר של כל חברה אנושית, אינה יכולה להישען על טקסט משפטי בלבד. היא מותנית במהות היחסים המתקיימים בין הפרט לשלטון. היא מותנית ביחסים שמקיימים הפרטים בחברה בינם ובין עצמם מתוך מחויבות עמוקה ועקבית לכבודו של כל אדם באשר הוא אדם. ולא פחות מכך, היא מותנית בדרך שבה ניתן לאכוף את זכויות האדם בחברה.

אחד הלקחים האוניברסליים אשר ראוי ללמוד מן האירועים ההיסטוריים שעליהם עמדתי הוא כי העצמאות השיפוטית ואי התלות של השופטים ברמה המוסדית וברמה האישית, הן אחת הערובות החשובות לכך שתישאר בידי הפרט כתובת לפנות אליה לצורך הגנה על זכויותיו.

השמירה על עקרון העצמאות ואי התלות של השופטים היא, אפוא, מאבני היסוד בכל משטר דמוקרטי.

תודה רבה ואני מאחלת לכולנו כנס פורה ומעניין.