''אלה ההורים שלי'': נאום הבכורה של ח"כ מיכאל ביטון

חבר הכנסת מ''כחול לבן'' סיפר על המסע של הוריו ממרוקו לארץ. ''אני יהודי, ישראלי, ציוני, מסורתי, מרוקאי, ממלכתי, ירוחמי, מזרחי''.

ערוץ 7 , י' באייר תשע"ט

נאום הבכורה של ח"כ מיכאל ביטון
נאום הבכורה של ח"כ מיכאל ביטון
צילום: כנסת

נאום הבכורה של ח"כ מיכאל ביטון

ח"כ מיכאל ביטון (כחול לבן) נשא היום (רביעי) את נאום הבכורה שלו בכנסת ה-21, סיפר על ההיסטוריה המשפחתית, על שליחותו הציבורית בירוחם ועל המשימות הרבות שנמצאות על שולחנו בכנסת.

''בענווה אני נרכן אל מול הדר קמטי פניכם, חולמי ירושלים - כך כתב המשורר ארז ביטון. מי הם חולמי ירושלים? כלל העולים והאוהבים את ציון, אבל הוא כיוון לעולים ממרוקו, להורים שלי שחלמו את ירושלים בהרי האטלס בוורזאזאת טמאשינט", אמר ביטון.

''ההורים שלי, מסעודה ואליהו ביטון, לא זכו להיות כאן, אז הבאתי אותם, שתראו את קמטי פניהם – מסעודה ואליהו ביטון – אלה ההורים שלי ואני שמח שהם פה איתי", אמר חבר הכנסת והציג תמונות של הוריו. ''הם לא היחידים. ביציע, נצר אחרון למשפחתי, אחיה של אימי, ועולים ותיקים ממרוקו, חולמי ירושלים".

''לא הכול היה דבש בעלייה. יש מי שמכנים את זה החלום ושברו. היה חלום ציוני והיה שבר. הייתה מעברה ומשבר במעמד המשפחתי וחינוך גרוע בירוחם, ואין עבודה ואין כבוד לתרבות.

"אבל, חלפו ימים, מתחיל תיקון. המשורר ארז ביטון אמר לגדול פייטני מרוקו, רבי דוד בוזגלו: בוא מן הפינה אל בימת הבמות. ככה שמו אותו בפינה בקרית-ים. ואנחנו באים היום מן הפינה אל בית הבמות של המדינה, כנסת ישראל. זאת בימת הבמות. העולים ממרוקו, המיליונים שיישבו את שלומי וקריית-שמונה וחצור, וירוחם, ודימונה, ואופקים, ושדרות, ומצפה רמון.

"זאת המסה הקריטית של יישוב הנגב והגליל. הם באים מן הפינה אל בימת הבמות, זאת כנסת ישראל, אבל אנחנו, דור שני ושלישי לעלייה, באים להנהיג את המדינה, אל בימת הבמות, פה בכנסת''.

אספתי ילדים מהרחוב

ח"כ ביטון סיפר: ''במסע האישי שלי היה גם חלום ושברו. עזבתי ארבעה תיכונים, עשיתי ברדק, לא רצו לגייס אותי לגולני. בגיל 17 התגייסתי, בכיתה י"א. המח"ט שלי פה, גבי אשכנזי, אמר להם: תוציאו אותו לקורס מ"כים, סמלים, לפחות לוחם טוב – לא משכיל גדול אבל לוחם.

''יצאתי למ"כים, מוניתי לסמל ותוך שלושה חודשים מוניתי לקצין ומיד הוציאו אותי לקורס קצינים ופיקדתי על קצינים בבה"ד 1. חווית ההנהגה בבה"ד 1 החזירה אותי הביתה, אספתי ילדים מהרחוב, הכנתי אותם לקצינים, השלמתי בגרות ותואר ראשון ותואר שני ותעודת הוראה ואת כל ההשכלה שצריך.

"20 שנה פעלתי בירוחם כמתנדב, כיזם חברתי. הקמתי עמותות לילדים ונוער בסיכון, להתיישבות צעירה, הדחתי ראש עיר מושחת, שירתי את הקהילה".

ביטון סיפר על גולת הכותרת של עשייתו בירוחם - להיות ראש העיר. ''קיבלתי עיר בפשיטת רגל כלכלית – גירעונות, הלוואות, תדמית גרועה, הגירה שלילית; 30 בתים נבנו שם ב-20 שנה. לא הייתה שם הרבה עבודה בבינוי. בנינו אסטרטגיה, עשינו חינוך. עשינו חינוך עם קרן רש"י, עם גבי אשכנזי, עם הרמטכ"ל בני גנץ והמיליונים שגייסת לירוחם מאנשים טובים. עם האחים פינטו, עם מנדל, עם מיאמי, עם דורון לבנת.

"אני מספר לכם על פילנתרופיה, בתוך זה יש בושה. חינוך של ילדי ירוחם יהיה תלוי בפילנתרופים? אבל עושים, לא מחכים. ועשינו חינוך. והבאנו את ירוחם מ-60% בגרות ל-90% בגרות, מאפס ילדים בשנת שירות ומכינה קדם צבאית ל-40% ילדים, יחד עם חילי טרופר.

"עשינו מהפכה בגיל הרך. אנחנו העיר המובילה בחינוך. אבל לא מספיק. השקענו בסטודנטים, כדי שיחזרו להתיישב, מ-40 סטודנטים, 400 סטודנטים באו לירוחם. הקמנו תוכניות עם ספיר בירוחם. עשינו הרבה בירוחם''.

אפשר לתקן

ח"כ ביטון סיפר על תוכניותיו בכנסת ה-21. "ומה שלמדנו בירוחם מלמד אותנו שאפשר לתקן את החברה הישראלית. ולכן אנחנו כאן. אפשר לנצח את הסוציו-אקונומי. אפשר לבצע אסטרטגיה שתצמצם פערים בחברה ותיתן הזדמנות שווה לכל אדם. את זה אני בא לעשות כאן.

''קורות חיי והניסיון שלי ימקדו אותי בתחומים הבאים: חינוך חינם ושוויון הזדמנויות בחינוך. יש בלוף גדול בישראל: חינוך חינם. ילדים עניים בירוחם צריכים לשלם עדיין על אוכל, ספרים, טיול, והם לא באים לטיול, הם אומרים: "אני לא אוהב לטייל". הם לא אוכלים, אומרים: "אני לא אוהב את האוכל". אבל הם בעצם צריכים לשלם.

''ואין הזדמנות שווה בחינוך. ואנחנו עשינו בג"ץ על תקצוב דיפרנציאלי, ואנחנו נממש אותו. ואנחנו רצים למרחקים ארוכים. ונצמצם פערים בחינוך ונעשה תקצוב דיפרנציאלי. ונגרום לחינוך חינם בישראל להיות חינם, ונאסור על גביית כסף מהורים במערכות ממלכתיות של המדינה.

''הדבר השני שאתמקד בו – הנגב והגליל. בנגב ובגליל גרים אנשי מופת, שאוהבים את הנגב ואת הגליל. ונעשו דברים בנגב ובגליל, ויש קהילות ויש תקווה. אבל יש גם מחדלים של ממשלה. ממשלה שלא בונה בית-חולים בנגב. בית חולים אחד. 70% מהמרפאות בנגב זה כללית. ובית חולים של כללית, מונופול של רפואה שלא יוצר תחרות. והממשלה לא בונה בית-חולים ומהססת. ואני גאה בבני גנץ, שבנאום הראשון שלך אמרת: "נבנה בית חולים בנגב". פתאום זה נהיה פופולרי – בית חולים בנגב''.

לדבריו, הממשלה הזאת וקודמותיה חששו מלהסדיר את ההתיישבות הבדואית. ''זה לא עניין של ימין ושמאל, זו הפקרות. מי שלא מסדיר 100,000 מתיישבים עם מים, חשמל, ביוב, חינוך, עושה ג'ונגל והפקרות בנגב. חייבים להסדיר את ההתיישבות בנגב. אלה המשימות בנגב.

''הצפון נשכח. לגליל ולצפון אין ייצוג בכנסת בכלל כמעט, אין עוצמה פוליטית. הממשלה הזאת הבטיחה לגליל תכנית כללית ולא ביצעה. אנחנו נהיה פה ולשון לנגב ולגליל ולפריפריה החברתית.

''אני מניסיוני שירתי בעם היהודי, בסוכנות היהודית, מגבית קנדה. ואני לא ארחיב, כי צבי האוזר דיבר על מחויבותנו לעם היהודי. אני חייל של העם היהודי. 6 מיליון יהודים פה, 6 מיליון יהודים באמריקה, עוד 2 מיליון יהודים בודדים. יש לנו אחריות משותפת. ועוד מיליון ישראלים מסתובבים בעולם.

''והמחויבות הרביעית שלי – לצעירים אידיאליסטים בישראל. הם גם נמצאים כאן. מנכ"לי עמותות שהובילו קהילות צעירות של יזמות חברתית; אלפי אלפי צעירים מהנוער העובד, ממחנות עולים, מהשומר הצעיר, בני המקום, תנועת תרבות, ורבים אחרים. אלפי אידיאליסטים יוצרים שינוי. אני חייל של הקהילות הצעירות, אני אפעל למענן בכנסת ואסייע להם בכל האתגרים שהם פוגשים בקהילה.

''כנסת ישראל נדרשת לשאוב השראה משני מוקדים. מוקד אחד -מגילת העצמאות: "מדינת ישראל תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום, לאור חזונם של נביאי ישראל. יש לנו עבודה. מגילת העצמאות לא מתממשת לנגד עינינו ולעתים יש נסיגות".

''אבל מהו חזונם של נביאי ישראל? הנביא ישעיה: הלוא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית; כי תראה ערום וכסיתו ומבשרך לא תתעלם. מי זכה להכניס עני אל ביתו, לפרוס לרעב ללחם? אנחנו זכינו בירוחם לפרוס לחם ולהכניס עני לביתו בדיור ציבורי.

''אבל מה המשמעות העדכנית של לפרוס לחם לעני בישראל? שלא יהיו יותר חבילות מזון; שלכל רשות מקומית יהיה מיליון שקל לאוכל למי שצריך – זה גרושים, 50 מיליון שקל אין סיפור של רעב בישראל. אבל לרשות מקומית, בלי קופסאות, בלי השפלה של עניים. עניים מרודים תביא בית – זה דיור ציבורי שחסר, זה דיור בר השגה. זה עניים מרודים תביא בית בעידן המודרני. הפסוק הזה הוא תוכנית עבודה שלי, הוא תוכנית עבודה של כולנו''.

ביטון סיפר על חבריו שנפלו במערכות ישראל. ''אבל גם ברגע כזה אני לא שוכח את המחיר ששילמנו למען ביטחונה של ישראל. גם חברים שלי שנפלו בגולני: רונן ג'ורנו בלבנון והראל כברה. וגם במשפחה שלי: אח שלי אבי שנהרג בצבא, ועוד שלושה בני דודים – אייל ביטון, מיכאל ביטון מחצור, וגבי ביטון בפיגוע בכפר דרום – ודוד נסים ועקנין אח של אימא. סבא וסבתא שלי איבדו חמישה נופלים. זאת לא הקרבה?

''הסיפור שלהם לא כתוב בנרטיב הציוני – לא של העולים ממרוקו. אין עדיין מוזיאון עליות. ל-2 מיליון עולים ממרוקו ותוניס ואלג'יריה ורומניה אין מוזיאון לעולים, לעשרה לוחמי ניל"י במחתרת יש מוזיאון.
הסיפור הזה של הנופלים הללו הוא לא נוצץ, הוא לא כתוב בהיסטוריה, אבל הם עטרת ראשנו. ובהשאלה, הם מגש של זהב עליו קמה תקומת ישראל בפריפריה''

כל זה ביחד

''אמרו ליועז הנדל ולצביקה: איך אתם הולכים עם השמאלני הזה? ואני אומר להם: תגידו, מה אני צריך לעשות? להיות קצין בגולני, לעשות 20 שנה בצבא, לגור בירוחם, לעשות מהפכה? אל תתבלבלו – אני יהודי, ישראלי, ציוני, מסורתי, מרוקאי, ממלכתי, ירוחמי, מזרחי. כל זה ביחד. גולנצ'יק. כל הזהויות האלה, וזו תשתית החברה בישראל, זה מרכז החברה. יש לגיטימציה לעבוד כאן עם כולם למען המדינה.

''לכנסת בישראל יש אחריות לדרך שהיא תבצע את הדברים, לא רק לתוכן ולחוקים. אני מתחייב לפעול באתיקה של חברות ושותפות וכבוד לכל אדם מכל סיעה –הערבי וחרדי ושמאלני וימני ומרכזי – כולם שותפים שלי לעשייה.

''אני רוצה להגיד משהו למשפחה שלי, לאילנה אשתי שנמצאת, לאביה, לרוני, לנבו, לסתיו ואורי: להיות איש ציבור זה מחיר, אבל אני קיבלתי את המשפחה הכי טובה בעולם, גב גדול לתפקיד כראש עיר וגב גדול לעשייה שאני הולך לעשות.

''אני גאה לפעול תחת ההנהגה של הרמטכ"ל בני גנץ ב"כחול לבן", ומחכה לעשייה שלנו. דיברו על הרצל, לא סיפרו שהייתה לו תכונה – עקשן. הרצל הלך לרוטשילד ולברון הירש וביקש כמה מיליונים לכנס בבאזל ואמרו לו, כמו שחבר הכנסת פולקמן אמר, שאתה משוגע. אז הוא הלך ברכבות ואסף כסף בקופה קטנה.

''כשהירש ורוטשילד ראו את כל המאות בכנס הם כבר באו להיות הנשיאים. כחול לבן, אנחנו צריכים להיות עקשנים, נחושים ומתמידים. העולם שייך למחליטים, למתמידים ולעושים – אנחנו נהיה שם, נתמיד, ניאבק.

''ולסיום של תקווה ואהבת אדם אני רוצה להקריא את שירו של טשרניחובסקי: שחקי שחקי על החלומות / זו אני החולם שח / שחקי כי באדם אאמין / כי עודני מאמין בך. תודה רבה".