בשבע מהדורה דיגיטלית

זהירות, שביס

הביקורת נגד כיסוי הראש של לינור אברג'יל מבטאת תפיסה הולכת ודועכת של רתיעה מייצוג המגזר בציבוריות הישראלית

אבי סגל , י"א באייר תשע"ט

אבי סגל
אבי סגל
צילום: עופר עמרם

הספק מרשים קצרה לינור אברג'יל במהלך חייה. תחילה נישאה לכדורסלן לא יהודי ובכך הוציאה מהדעת חלקים בציבור הדתי, ואז הגישה טקס ממלכתי בכיסוי ראש בולט לעין, ובכך הוציאה מהדעת חלקים בציבור האנטי-דתי. בטח יש על זה פרס מפעל חיים כלשהו. מהצד האחר עומד שופט לשעבר בשם עודד אל-יגון, שפרסם בפייסבוק פוסט גס רוח נגד כיסוי ראשה ולבושה של אברג'יל בטקס הדלקת המשואות. פרס הוא כנראה לא יקבל על זה, בין היתר כי לחולל סערת רשת זה פשוט קל מדי.

באותו חג עצמאות, בזמן שאל-יגון ותומכיו הלא מבוטלים העסיקו את עצמם במלבושיה של אברג'יל, הם החמיצו התרחשות מזעזעת לא פחות. מדובר בשיר האליפות הרשמי של מכבי תל אביב, חידוש ללהיט הכדורגל "צהוב עולה" מהניינטיז, שיצא כקליפ בביצועו של הזמר והיוצר הסרוג חנן בן ארי. מה שאתם שומעים. כאילו לא די בכך שהדוסים החשוכים השתלטו על טקסי החגים החילוניים, עכשיו הם משתלטים גם על חילול השבת. מה עוד מצפה לנו בזמן הקרוב? האם רשת ממפיס הכשרה תקנה את טיב טעם? האם הרב סבתו יחתום על עצומות של אנשי רוח? לאן העולם הזה עוד עלול להידרדר?

אז נכון, כיסוי הראש של בן ארי קטן יותר מזה של לינור אברג'יל, ולבושו מבליט בעיקר את העובדה שהוא לא אוכל מספיק. ועדיין, חשוב ליידע את השופט לשעבר אל-יגון: אברג'יל הייתה פעם שלכם, היום היא שלנו, ולך תדע מה יהיה מחר. ואילו במקרה של בן ארי אנחנו מדברים על יליד התנחלות, בשר מבשרו של הכיבוש, עורך עלון שבת בעברו, אחיין של פוליטיקאי ימני פסול בג"ץ, ותאמין או לא – שומר נגיעה. במו עיניי ראיתי. אז למה להיטפל למטפחת של אברג'יל ולזנוח ברשלנות את הכיפה של בן ארי?

לא שבמגזר שלנו חסרים עיקומי אף. כי באמת, מה ליהדות ולכדורגל, ומדוע לערבב בין דת לדת? רק לאחרונה הוציא בן ארי שיר חדש, מחולל סערת רשת כשלעצמו, ובו הוא סונט בדור הנוכחי: "דור שובר את הלב של אבא, דור שובר את הלוחות... דור דמעה, דור המבול". אז איך זה מסתדר עם שיר הלל על דור מיכה ודור פרץ? ומה לעגלתנו המלאה עם קבוצתו של (אבי) ריקן? ומה לכהן בביתו של יונתן כהן? תעצרו אותי, אני יכול להמשיך עם זה עד אינסוף.

הנה העניין, כבוד השופט לשעבר והשופטים בהווה: ככה זה. העולם משתנה לנגד עינינו, לטוב ולמוטב, אבל כדאי לראות את הטוב. המרחב הציבורי הופך בהדרגה לציבורי באמת, מרחב שהמיעוטים – והדתיים בפרט – אינם רק אורחים בו. פה ושם עדיין מסתובבים כמה פריבילגים מקשישים, בני האליטה הישנה והחילונית שרואים בזעזוע כיצד מזיזים להם את הגבינה בצ'יזבורגר. אבל גם זה יעבור. שוויון מלא אולי לא יהיה כאן, אבל גם ההומוגניות המוחלטת תיעלם.

עיתונאי ימני שמביע דעה בערוץ מרכזי, עיתונאית אקטואליה שמלמדת תורה, זמר מגזרי שכובש את קיסריה, זמר אחר שמצטלם בגאווה עם תפילין לשער של פנאי פלוס – כל אלה ועוד כבר כאן. אבל בעוד שנים לא רבות זה גם ייראה לכולנו טבעי. כה טבעי, שאיש לא ישים לב לכיסוי בובו בטקס המשואות. כה טבעי, שהשילוב בין חלקי העם, על מורכבותו, יתקבל בלי הרמת גבה בכל הצדדים. רטינות האתמול יפנו את מקומן לטובת שחר פיבן של יום חדש. טוב, זה פשוט חזק ממני. צהוב עולה!