בשבע מהדורה דיגיטלית

מגדיר הנורמליות - ביקורת טלוויזיה

יצירתו הדוקומנטרית של רוני קובן 'יוצאים מהכלל' עשויה היטב והיא אוהדת ומעניינת, אך לא מסתירה את הנחת היסוד שקובן הוא הנורמה

שרה פני עוזרי , י"א באייר תשע"ט | עודכן: 23:52

כישרון לשאול את השאלות. רוני קובן
כישרון לשאול את השאלות. רוני קובן
צילום: מתוך 'יוצאים מהכלל', כאן 11

הרצפה עשויה סלעים, אין ביוב, הקירות הם בד יורט מתנפנף. אייל בחר לגור בטבע ולהתנתק מהסחות הדעת של החיים המודרניים.

אין לו מים זורמים, בטח לא פייסבוק, והמקרר לא מחובר כי זמזום החשמל מציק לו. הוא נהנה מהשקט ויושב תחת עץ שעליו מרשרשים לעת ערב. על פניו אייל מגשים את חלומו הנסתר של כל מכור טכנולוגי מודל 2019 ששקוע עמוק במרדף אחרי הזנב של עצמו. מי לא היה רוצה להפסיק את מרוץ העכברים, לעצור ופשוט להיות? ב'יוצאים מהכלל', סדרת הדוקו מבית 'כאן' של רוני קובן, מנסים להגיע למקומות ולאנשים שאינם מן השורה, אשר חיים בעולם מקביל לקרייריסטית עם שלושת הילדים ולרואה החשבון שעובד בחברה ממשלתית. חלקם נמצאים ממש מתחת לאפינו ואחרים בסמטה נסתרת.

כל פרק מוקדש לנושא אחד וסביבו משתרגים סיפורים וזוויות שונות. בתחילת כל פרק מתנוססת גם "אזהרת מסע" שמקצת מהתוכן המובא לתוכנית אינו מומלץ לצופים צעירים. כך גם הפרק השני שפחות מותאם לציבור הדתי. פרק אחד יעסוק בילדי דור ה-Z, שכבר בגיל 13 מתחילים את דרכם בעולם העסקי ורגע לפני הגיוס מגלגלים סכומים שבני 30 פלוס רק חולמים עליהם. בפרק אחר נפגוש את מי שחולמים להיות יובל המבולבל ומיכל הקטנה, אך עדיין מדשדשים בביצת החלומות בימי הולדת והפעלות. ובקצה אחר נפגוש את נאמני הר הבית הפועלים לבניית בית המקדש, אשר מוצגים, אעפס, כיותר ממשוגעים לדבר.

בחירת הנושאים מחד גיסא מאוד מעניינת, אך מאידך היא בעצמה אמירה. מהו הכלל ומי הם אלו שיוצאים ממנו? מי קובע זאת? לא מן הנמנע שקובן נותן את הטון. הוא המראיין המוביל את חוט העלילה שמסתלסל וטווה את העובדות. והעובדות הן שקובן, יוצר טלוויזיוני חילוני תל אביבי, הוא נקודת המוצא, הוא הנורמה. ילדים שאפתנים שלוחצים ידיים עם בעלי הון לא היו חלק מילדותו, והתנתקות מהחיים המודרניים גם היא לא בדיוק בתפריט של קובן. לכן, גם אם הצופה מגיע מעולמות אחרים, מהר מאוד הוא מוצא את עצמו מתחבר ומזדהה במהירות עם הדוקומנטריסט המוכשר, שמצליח בעזרת הבעות פנים קלות, הרמת גבה למצלמה ושפת גוף ברורה להוסיף נפח וסאב-טקסט לראיונות הכי בנליים.

לקובן יש כישרון לשאול את השאלות שאף אחד לא מעז לשאול. הוא ישאל במבט ביישני אך בקול עמוק ונחוש את מיה שחיה בבית מנותק מכל אמצעי קרינה אם היא לא בודדה, את רפאל מנאמני הר הבית האם הוא חושב שהמעשה של יגאל עמיר היה בסדר, ויתחמק מתשובה ישירה למעיין, כוכבת ימי הולדת מזה 11 שנה, אם היא בסוף תצליח. והכול עובר ונבלע בקלות. כי קובן אנושי, לא חף מחסרונות, ובעיקר מזדהה. אין שום תחושה של מניפולציה או התנשאות. משהו בדמותו שובה לב, והוא כמו פו הדוב התמים שמנסה להבין את העולם שאליו נקלע.

הצילום ב'יוצאים מהכלל' מבריק, וכמו כל דוקו מוצלח הוא נותן לצופה תחושה שהוא עוקב בעיניו אחר ההתרחשויות ולא שמוליכים אותו באף. הזליגות הריאליסטיות לבימוי (כן, ברור שיש קטעים מבוימים) בדמות הערה של המפיקה שקובן לא ייסחף ויזדרז, או המרואיינת ששואלת את קובן אם באמת הוא מתכוון לשתות את המשקה המשונה כמו שהצהיר, נותנות לצופה טפיחה של אמון על השכם - הנה אנחנו סומכים עליך, אנחנו מראים לך את כל התמונה ולא מחסירים אפילו פריים. 'יוצאים מהכלל' הוא יצירה מרתקת על החברה שלנו, שעשויה היטב ובעיקר נוגעת באנשים שמעולם לא הכרתם, ואולי בעצם כן.