בשבע מהדורה דיגיטלית

בזכות נשים צדקניות

טקס הדלקת המשואות היה מבחינתי התגלות אור אלוקי של חמש נשים מאמינות. ולמרות סערת השיער, אני מקנאה בלינור אברג'יל על הזכות

איה קרמרמן , י"א באייר תשע"ט | עודכן: 20:29

איה קרמרמן
איה קרמרמן
צילום: דניאל רצאבי

בשבועות האחרונים בת הארבע שלי חוזרת מהגן עם סיפורי רבי עקיבא. "אמא, עקיבא התחתן עם רחל ואז הוא נסע להמון שנים. וכשהוא חזר, כבר היה לו עוד שם: רבי. רחל לא רצתה שהוא יראה אותה כי היא הייתה זקנה, והתלמידים שלו לא נתנו לה לעבור. את יודעת מה הוא אמר להם? שלי ושלכם שלה הוא".

כמה שסיפורה של רחל בת כלבא שבוע מרגש, ככה הוא קשה לי. רחל היא סמל ההקרבה האולטימטיבי. את כל חייה היא מסרה למען לימוד תורה. איזו אישה עצומה היא הייתה, גדולה מהחיים, אחת בדור. אבל בשבילי היא האידיאל שלעולם לא אצליח להגיע אליו. מה אני לעומתה? לעולם לא הייתי יכולה לוותר כמותה, לדבוק באמונה כמותה, לגדל ילדים ולגדול לבד, מתוך ידיעה שזה הדבר הנכון לעשות. ואולי, איפשהו בפנים, אני לא מאמינה שצריך להקריב בצורה כל כך קיצונית. אבל בעצם, גם עליי אומרים שהלכתי רחוק מדי ושאני קיצונית.

אור האישה היהודייה

בליל יום העצמאות יש לנו טקס משפחתי קבוע: לשבת דחוסים על הספה אצל סבתא ולצפות בטקס הדלקת המשואות. בכל שנה אני מתרגשת, אבל השנה הרגשתי שאור השם יתברך הואר באתגליא. אור האישה היהודייה. חמש נשים מאמינות, שעושות רצון קונן, או לפחות חמש נשים שמצהירות שהן כאלה, עמדו על במת הר הרצל. הן הראו לכולנו כמה כוחות טמן השם יתברך בכל אחד מאיתנו. כוחות לנצח, ויותר מזה כוחות לתת, למרות כל מה שעלול לקרות חלילה בחיינו. רחלי פרנקל, איריס יפרח ובת גלים שער, לינור אברג'יל ומי ששבתה את לב כולנו, מארי נחמיאס. כשהבן של מארי נפצע אנושות בקרב, היא דיברה עם השם יתברך: "אם יעמדו לי כל המצוות שעשיתי עד היום והילד שלי יתרפא, אני אקדיש את חיי למצוותיך". צדיקה גוזרת והקדוש ברוך הוא מקיים.

וגם היא עמדה בהבטחתה. באותה פשטות ואמונה שהשם הקשיב לה, היא גידלה 52 ילדי אומנה, כשמה שהדריך אותה הוא חוכמת הלב של אמא. בריאיון שנתנה ברדיו בתה השביעית, ריקי לנג, סיפרה ריקי על השיחה שהתקיימה בין השתיים כשבישרה לאמה שהיא נבחרה פה אחד להדליק משואה. ריקי שאלה בעדינות את אמה אם הייתה רוצה שתמליץ עליה להיות מדליקת משואה. מארי ענתה: "זה כבוד גדול, אבל למה?". ענתה לה הבת: "כי גידלת 52 ילדי אומנה", ומארי ענתה: "על זה מקבלים פרס? אני את הפרס שלי אקבל מהשם יתברך".

כשאנחנו מסתכלים על הנשים האמיצות הללו, החזקות בנפש ובאמונה, ואפשר להוסיף אליהן את כלת פרס ישראל מירי ארנטל, אנחנו מתחילים לקבל תמונה רחבה ואמיתית של עוצמת נשים יהודיות מאמינות. נשים שכל הזמן התקשורת ממשיכה לפמפם עליהן, עלינו, שאנחנו מודרות, קצוצות כנפיים, שהתרבוש בעל שלוש הקומות מקטין אותנו, חונק לנו את המוח. ברגע של אתגליא, אל מול ההסתה התקשורתית שאוהבת להזין את הצד הפלורליסטי והנאור שלה, מתגלה האמת המרהיבה. מולנו עומדת רחל בת כלבא שבוע של ימינו. כל אחת והקרבתה שלה, כל אחת וההתמודדות שלה, כל אחת והניצחון שלה. וכולן מחליטות ובוחרות לחיות את חייהן תחת כנפי השכינה.

יופי של קדושה

שישי בצהריים, אני ממש לא מוכנה לקראת שבת. מחזיקה את המגש של החלות בדרך לתנור והטלפון מצלצל.

תחקירן: שלום, איה?

אני: כן.

תחקירן: אני מתוכנית הבוקר ורציתי לשאול אותך, את מוכנה לבוא אלינו בראשון בבוקר לדבר על פרשת לינור אברג'יל?

אני: חשבתי שאנחנו בפרשת אמור.

תחקירן: מה?

אני: לא ידעתי שהוסיפו פרשה לתורה. באיזה ספר זה?

תחקירן: אה, כן. נו, את מוכנה לבוא?

אני: באיזו שעה?

תחקירן: מוקדם. שבע.

אני: אז אתה מציע שאני אזרוק הצידה שישה ילדים שצריכים לצאת לבית הספר בשביל לדבר שלוש דקות בטלוויזיה?

תחקירן: אההה, כן?

אני: תודה. מחילה, אבל אני מוותרת.

עד לקבלת שבת קיבלתי עוד ארבעה טלפונים דומים. מתברר שללכת עם כיסוי ראש מלא זה הדבר הכי פרובוקטיבי שקרה בטלוויזיה הישראלית בשנת 2019. אני יכולה להבין את הבלבול של אנשים מסוימים. תכל'ס, אם חושבים על זה, כמות הבד בכיסוי הראש של לינור הייתה יותר מכמות הבד של כל בגדי משתתפות 'הישרדות' לעונותיה.

למי שטועה לחשוב, צריך לומר שלא היה ללינור קל לשים את כיסוי הראש הזה. לא שדיברתי איתה על זה, אבל כיסוי ראש זה קשה, נקודה. לדתיות, לחרדיות ולבעלות תשובה. אנחנו, בעלות התשובה, לא רק שלא קיבלנו מסורת מבית אמא, לפעמים גם אמא בעצמה מעקמת את הפנים מול הילדה שלה שהתחפשה פתאום. אנחנו גדלנו בתפיסת יופי שונה לחלוטין. אנחנו גדלנו כשמשון הגיבור, בחינוך שמסביר שהשיער הוא החוזקה שלנו, הנשק שלנו, שממיס גברים בהינף ראש. יש לכם מושג מה זה לוותר עליו? אנחנו, כמו נשים צדיקות אחרות שבוחרות לכסות את חן השיער, מנהלות מאבק מול המראה בכל בוקר, כשאנחנו מלפפות את המטפחת ומכניסות פנימה שערה סוררת. זה הכי קשה בעולם.

אבל עם כל הרעש והבלגן, אני מקנאה בלינור. השם העמיד אותה לצידו והראה לה איך כל החן והיופי שזיכו אותה בתואר מיס עולם, עכשיו מאירים באור של קדושה ומוצאים חן לפני המקום, לתפארת עם ישראל.

נגיסי פרצל כוסמין
צילום: איה קרמרמן

*** נגיסי פרצל כוסמין ***

לפי רוב המתכונים צריך לבשל את הבצק במי הסודה. מצאתי מתכון שמאפשר התעסקות פחות מסובכת, שאפשר לעשות עם הילדים בלי לקבל כוויה. אפשר להמיר את המלח הגס בשומשום או בזעתר.

המצרכים הדרושים:

2 וחצי כוסות קמח כוסמין 70% / 2 כפיות שמרים יבשים / 1 כף סוכר / 1 כפית מלח / 1 כוס מים פושרים / 2 כפות סודה לשתייה / 1 כוס מים רותחים / מלח גס

למריחה: שמן זית או 50 גרם חמאה מומסת

אופן ההכנה:

מערבבים בקערה את הסוכר והשמרים עם כחצי כוס מים פושרים, ומניחים בצד לחמש דקות. מוסיפים את הקמח והמלח ומתחילים ללוש / מוסיפים בהדרגה את שארית כוס המים. לא בטוח שיש צורך בכל הכמות, שכן קמח כוסמין לסוגיו דורש כמויות שונות של מים / לשים היטב עד שמתקבל בצק רך ומעט דביק, אך לא נוזלי. מחלקים לשישה חלקים ומניחים בקערה עטופה כחצי שעה / מערבבים בקערה היטב את הסודה לשתייה עם המים הרותחים ומניחים להתקרר / על משטח משומן מרדדים כל כדור לנחש, וחותכים אותו לשמונה חלקים בעזרת סכין חדה / מעבירים את מי הסודה לקערה רחבה ומכניסים את קוביות הבצק להשתכשך במים כחצי דקה מכל כיוון / מניחים את קוביות הבצק על נייר אפייה משומן ומפזרים מעט מלח גס / מכניסים לתנור מחומם מראש בחום של 210 מעלות, לאפייה של כשמונה דקות בתוכנית טורבו / מגלגלים את הפרצלס בשמן זית או בחמאה המומסת.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com