בשבע מהדורה דיגיטלית

תפילה לשלום הילדה

אחרי עשרים שנה, כשסוף סוף הצלחתי לחזור לתפילות האהובות בבי"הכנס, אירע המקרה שגרם לי להעדיף את שלום בנותיי על פני התפילה בציבור

עפרה לקס , י"א באייר תשע"ט

המציאות קוראת לי לחזור לפארק, להשגיח על בנותיי ולהיות איתן
המציאות קוראת לי לחזור לפארק, להשגיח על בנותיי ולהיות איתן
איור: עדי דוד

לילה אחד לאחר שהכנסנו את בכורנו בבריתו של אברהם אבינו, הבנתי שעולמי השתנה בדבר נוסף, שלא חשבתי עליו קודם. הטיטולים, ההנקה, יצור קטן שחייו תלויים בי בכל מובן, והעובדה שהזמן שלי כבר אינו בידי הפכו למציאות החדשה שלי כבר ברגע שהאושר הזה פרץ לעולם. אבל שמונה ימים אחר כך התחדש לי עוד משהו. בבוקר תענית אסתר קראנו לתינוק בשם ובליל פורים, במקום ללכת לשמוע מגילה בבית הכנסת, הקריא לי אבי את מגילת אסתר. בבית, לבד. התינוק, וגם אני, אם חושבים על יולדת מבכירה בת שבוע, לא יכולנו לצאת מהבית. וכך החלה הפרידה שלי ממקדש המעט, מהתפילה בציבור שאני כל כך אוהבת, זו שעוטפת אותך ומעניקה הרגשת יחד, וגם מהקריאה בתורה, מההפטרה ומהשירה המשותפת שמעלה לגבהים.

ההיפרדות הייתה הדרגתית. בשנתו הראשונה של הבכור עוד הצלחתי לזנק מהבית בדיוק כשהוא נרדם, להניח אותו בעגלה ולגנוב תפילת מוסף בשבת או תפילת ליל חג. זכורה לטוב תפילת ראש השנה, שבה הוא עצם את עיניו בתקיעת השופר הראשונה ופקח אותן כשהושלמו מאה התקיעות. כוכב. אבל זהו. מאז ולאחר לידת חמשת אחיו, נרם יאיר, הצטמצמו הביקורים שלי בבית הכנסת לתפילות ראש השנה, שבהן השכים בעלי לתפילת ותיקין כדי שאוכל להמליך את הקב"ה עליי ועל העולם, יחד עם הקהל.

זה לא שלא ניסיתי. לא פעם הצטיידתי בשבילם בבמבה, בספרי תינוקות ובמשחקים שקטים. היו גם ניסיונות להחזיק את הפצפון התורן על הידיים במשך כל התפילה. שוחד שאין לו שיעור. אבל זה לא עבד. מדי פעם הבטתי בקנאה בחברה ששקועה עמוק בתפילה בזמן שהתינוקת שלה יושבת בעגלה בשקט, מביטה אל התקרה או משתעשעת בצעצוע כלשהו. הטמפרמנט של החבורה שלי הוא אחר. ילדיי תמיד ליוו את התפילה בקולות יצירתיים, שלא השתלבו כל כך בהתרחשות שבהיכל. הם כן הצטיינו במשיכות אינטנסיביות של החצאית שלא השתמעו לשתי פנים: אמא - החוצה.

קאמבק לעזרת הנשים

במהלך השנים השלמתי עם הפרידה הזאת. אחרי התבוננות ושכנוע פנימי הבנתי שזה תפקידי עכשיו, שזה מה שה' מבקש ממני, להיות עם ילדיי-ילדיו ופחות לשיר "תתגדל ותתקדש בתוך ירושלים עירך". אבל תמיד ידעתי שעוד יהיה קאמבק. שבעוד כמה שנים הם יגדלו ואני אוכל לשוב למקום הזה שאהבה נפשי.

ואז, ביום אחד, יום של פלא, הגיעו השמועות על כך שעיריית לוד עומדת להפוך את מרחב החול והשממה שליד בית הכנסת לפארק. בית הכנסת שלנו נמצא בשדרה שממחישה את קיבוץ הגלויות: בית כנסת הודי ובית כנסת טוניסאי, אחד מרוקאי והאחר תימני, בזה מתפללים בנוסח ירושלמי ובהוא מתפללים חסידי רבי נחמן. רשימה חלקית. פארק קהילות ישראל, כך קראו למקום שקם והיה בתוך שנה.

הפארק, מרשים ומזמין, התמלא מיד בילדים והורים מהשכונה ומבתי הכנסת בסביבה. הוא שוקק חיים וצחוק ומריבות ילדים, חגיגה של ממש. חוץ מהכיף הססגוני הזה, קיומה של הגינה אפשר לי את זכות השיבה - החזרה לבית הכנסת. המתקנים שוכנים במרחק צעקה מהרחבה שליד היכל התפילה, ולכן האצלתי לבת השמונה שלי את הסמכות לשמור על בת החמש, כששתיהן משחקות עם חברותיהן. חלק הפאזל שנפרד מהנפש שלי לפני עשרים שנה חזר למקומו.

בקרוביי אזהר

אבל בפסח האחרון נפל דבר. כתב אישום שהוגש נגד צעיר בן 24, אדם נורמטיבי, תלמיד ישיבה ממשפחה מיושבת ואפילו רבת פעלים בציונות הדתית, הדהים אותי והפך לי את הקרביים. הבחור ארב לילדה בת ארבע וחצי מחוץ לבית כנסת בירושלים ופגע בה מינית בצורה חמורה ואכזרית. התגובה הראשונה שלי הייתה חוסר אמון. מישהו פה משקר, ממציא, מעליל. אחר כך הבנתי שההכחשה הזאת היא הגנה עליי ועל נשמתי, ניסיון לומר לעצמי שלילדיי זה לא יקרה. בכאב לב ביררתי את הפרטים. לא היה רמז שיטרים את האירוע הנורא. לנאשם אין זנב או מבט שטני בעיניים. לא היו לו הנהגות מוזרות. הסביבה לא הייתה יכולה לדעת. אני תמיד אומרת לילדים שלי שלפושעים לא כתוב על המצח שהם כאלה, ופתאום האמירה הזאת חזרה אליי כבומרנג.

אחרי יממה של חוסר מנוחה, תובנה חדשה צפה ועלתה מולי בשתי מילים ברורות: עוד לא. אני עוד לא חוזרת לבית הכנסת, עוד לא יכולה לשוב ולהקשיב לקריאת התורה ולברכת הכהנים האהובה עליי. המציאות קוראת לי לחזור לפארק, להשגיח על בנותיי ולהיות איתן. אני לא חוששת שהן ייפלו מהנדנדה, אלא רועדת מהאפשרות שהן ייפלו עמוק יותר וכואב יותר, וייפגעו חלילה באופן שלא יהיה מספיק לנער את השמלה, לנשק את הברך וללחוש בשקט "עוד מעט זה יעבור".

בפארק הזה שלנו מסתובבים אנשים לא מוכרים, אבל מהם אני דווקא פחות חוששת. הבנות יודעות לא לדבר עם זרים, לא לענות להם ולא ללכת איתם לשום מקום. החשש הוא דווקא מפני האנשים המוכרים, הנורמטיביים, הנחמדים. כולם אנשים טובים ומקסימים, אבל אסור לי לסמוך על הנס. המחקרים מצביעים על כך שיותר מ-80 אחוזים מהפגיעות מתבצעות דווקא על ידי אנשים מוכרים, שהילדים תופסים אותם כאמינים. והסביבה שלנו מלאה בהם. אני לא מתכוונת לחשוד באף אדם, אלא פשוט לפקוח עין.

אז נפרדתי לשלום מבית הכנסת. אני נכנסת לתוכו לקבלת שבת, בכפוף למוכנות של הבנות להתפלל יחד איתי ולשיר לכה דודי, ובמקביל לביקורים קצרים של הקטנה והתוססת שלי בעזרת הגברים. נכון, זה לא זה, והקומץ לא משביע, אבל כך ראוי ונכון. לפחות לעת עתה.

לתגובות: ofralax@gmail.com