בשבוע החולף, לאחר האמירה האומללה שלו לגבי כיסוי הראש שחבשה לינור אברג'יל בטקס הדלקת המשואות, התחרו ביניהם הפוליטיקאים, העיתונאים והטוקבקיסטים מי ידביק לשופט בדימוס עודד אל-יגון את העלבון המעליב ביותר. בין שלל העלבונות שהוטחו בו כינו אותו אדם מעוות, בור וטיפש.
הם טועים. אני מכיר היטב את השופט בדימוס אל-יגון, ואני יכול לומר שלמרות שגם בעבר כשל באופן חמור באמירות שערורייתיות ופוגעניות, הוא לא אף אחד מהדברים הללו. דווקא בגלל זה, האמירות שלו מפחידות אותי כל כך. הן חושפות את האמת המאיימת שאיש אינו חסין בפני סכנת האפילה המחשבתית, שיכולה להעכיר גם את הצלולים שבמוחות, ובפני תופעת הפייק ניוז והשחרת פניו של אדם במחי מקלדת.
בשנים האחרונות השתרשה בחוגים מסוימים המשוואה שלפיה היהדות והנאורות נמצאות בשני הקטבים המנוגדים של הקשת הערכית. כל מה שמדיף ולו ריח קל של יהדות או מסורת, הפך בחוגים אלה למזוהה עם חשיכה תרבותית.
כה עיוורים אלה שמחזיקים בעמדה זו, עד שאינם מבחינים בפרדוקס שהם עצמם לכודים בו: הם מבססים את טענת הנאורות שלהם, במידה רבה, על נכונותם לקבל בזרועות פתוחות את הזר והשונה, ובו זמנית מוקיעים בבוז כל מי ששונה מהם ולו במעט – אך אינו זר. זוהי נאורות סלקטיבית, שכל מטרתה לאפשר למחזיקים בה לחוש תחושה מזויפת של עליונות מוסרית, מבלי להידרש לעמוד באמות המידה המחמירות המתלוות לנאורות אמיתית.
אם, למשל, הייתה מופיעה על המרקע לא לינור אברג'יל, אלא אישה שחומת עור מאחת ממדינות אפריקה בעודה עוטה על עצמה לבוש מסורתי, האם גם אז היה השופט בדימוס אל-יגון מעז להשתלח בה בפראות? התשובה ברורה, אך ההסבר שלה הוא שמעניין: הנאורים בעיני עצמם מקבלים את השונה רק כל עוד הוא שומר על מרחק ביטחון מספיק מהם, ואינו מאיים להכתים את ההומוגניות של סביבת חייהם.
אינני אדם דתי, ובכל זאת דמי רותח בכל פעם שאני נתקל בסלידה מהדת היהודית. המרחק בינה ובין סלידה מהיהודים עצמם דק כחוט השערה. ישראלים שמטפחים את הסלידה הזאת יודעים זאת היטב, אך דומה שהם אינם מוטרדים מכך מאחר שבעיני עצמם חדלו זה מכבר להרגיש יהודים, לפחות במשמעות המסורתית של מושג זה.
לינור אברג'יל היא אישה מצליחה, חזקה ועצמאית – ויהודייה מאמינה. בשביל אנשים כמו השופט בדימוס אל-יגון מדובר בסתירה מובנית, בפרדוקס שכמעט נוגד את חוקי הטבע. זו הסיבה שהיא מפחידה אותם כל כך ומוציאה מהם ארס ורשעות בכמויות מבהילות.
בסביבה הרעיונית שבה הם חיים אין זה מקובל לתקוף אותה על היותה אישה, אך אין שום פסול בניסיון לבזותה על ידי רמיסת יהדותה. הם לא יודו בכך בקול רם, אך רבים מהם אף רואים בכך מעשה חיובי. האנשים הללו ימשיכו להיות נאורים בעיני עצמם ולבוז בהתנשאות לכל סממן של מסורת ואמונה. אני, ככל שהדבר תלוי בי, מעדיף להמשיך להיות יהודי גאה.
עו"ד ציון אמיר מועמד לתפקיד יו"ר לשכת עורכי הדין