חוזרים אל החכם האיטלקי שנשכח

יונתן בשיא מוציא לאור את פירושי שד"ל, מגדולי חכמי איטליה במאה ה-19. הוא מספר על האיש והגותו ומתייחס גם לתפקידו בימי ההתנתקות.

שמעון כהן , ט"ז באייר תשע"ט

יונתן בשיא
יונתן בשיא
צילום: קובי גדעון, פלאש 90

בימים אלה יוצאים לאור פירושי שד"ל, רבי שמואל דוד לוצאטו, מגדולי חכמי איטליה על הנביאים והכתובים.

מי שעומד מאחורי המיזם הוא יונתן בשיא, יו"ר איגוד התעשייה הקיבוצית, עמו שוחחנו ביומן ערוץ 7.

את דבריו פותח בשיא בתמצית קורות חייו של שד"ל שחי במאה ה-19 והיה ראש בית המדרש לרבנים בפדובה שבאיטליה. פרשן, בלשן עברי, משורר, פילוסוף, חוקר ספרות ומתרגם. כיהן כראש בית המדרש לרבנים בפדובה שבאיטליה, תרגם את התורה לאיטלקית, כמו גם את סידור התפילה. הוא כתב פירושים על התנ"ך, חקר את שירת ימי הביניים, ופרסם מאמרים רבים במגוון תחומים.

בדבריו מציין בשיא כי שד"ל העיד כי עד גיל 17 הספיק ללמוד את התלמוד פעמיים יחד עם אביו, ועל אף גדולתו כמנהיג רוחני וכתלמיד חכם "הוא נעלם כמו שרוב חכמתם של יהודי איטליה נעלמה", ולהערכתו של בשיא הסיבה לכך היא היות "המיינסטרים בפולין רוסיה ומזרח אירופה".

מי שלמרות זאת השתמש בפירושיו לא מעט היא דווקא נחמה לייבוביץ' המנוחה, כך סיפר לבשיא הרב חנן פורת ז"ל.

הקשר האישי של בשיא לדמותו והגותו של שד"ל נובע בין השאר מכך שאביו נולד לונציה, עובדה שקשרה אותו להגותם ותורתם של חכמי איטליה. מעבר לכך, הוא מספר, "יש בביתי ספר שהוא כתב יד צפוף של 330 עמודים שנכתבו על ידי אחד מתלמידיו, הוא הסבא של הסבתא שלי"

בשיא מספר כי למעשה הותיר שד"ל בכתובים רק את פירושו לספר ישעיהו ועל מנת לגבש את פירושיו לשאר חלקי התנ"ך היה צורך לנבור בכתביהם של תלמידיו הרבים וללקט את דבריו לכדי חמישה כרכים שאותם כאמור הוא מוציא לאור בימים אלה כהמשך לחמשת הכרכים הראשונים ובהם פירושיו של שד"ל על התורה.

על זניחת הגותם של חכמי איטליה נשאל בשיא אם במידה כזו או אחרת הדבר מתוקן עם הפריחה היחסית ביחסה של התרבות התורנית והכללית בישראל להגותם של רבני וגדולי חכמי צפון אפריקה והמזרח. בשיא משיב: "אנחנו הופכים להיות יותר ויותר רב תרבותיים. בתחילת תקופת התקומה הייתה תפיסה חד ממידית והיום מבינים שאנחנו קיבוץ גלויות ולכל תרבות יש את מורי ההוראה שלה והחכמים שלה. אני מקווה שכמו שלומדים כעת את תורתו של הבן איש חי כך ילמדו את שד"ל".

בשיא מספר כי לפירושיו של שד"ל קיימת התעניינות גם בחברה החרדית שמגלה פרשנות מקורית שמסבירה נקודות שהיו בלתי ברורות עד כה, על פי הפרשנות המוכרת והמפורסמת. אחת הדוגמאות לכך נמצא במשפט המפורסם "ותישאני רוח ואשמע אחרי קול רעש גדול", מהו הרעש הגדול? בהכירו את השפות השמיות גילה שד"ל שבשומרונית הכתיבה של המילה 'רוח' דומה למילה 'רום', ולמעשה הוא סבור שהביטוי הנכון הוא 'ותישאני רום ואשמע אחרי קול רעש גדול'. פירוש זה זכה להתעניינות גם בקרב גורמים בחברה החרדית על אף הנועזות שבו.

"שד"ל לא הסכים שיקראו לו רב אלא מורה ולכן לא הסכים שיקראו לו רשד"ל. בהרבה מאוד דברים יש לו תפיסה אחרת לגבי מה שרובנו נוהגים", אומר בשיא ומציג את גישתו של שד"ל ביחס לנשים. "כתוב 'ששת ימים לא תעשה כל מלאכה, אתה ובנך וכו', אבל איפה אשתך? יש שמפרשים שאשתו היא ביתו, אבל שד"ל אומר שנכון שאשתך כלולה בך, במילה 'אתה', אבל בעוד בעבר הייתה לנשים פינה להתגדר בה, עם הזמן הגברים צמצמו את מעמד הנשים ויכולתן צומצמה. שד"ל גם סבר שחייבים ללמד נשים תורה".

לצד גישתו החדשנית והעכשווית סלד שד"ל מכל ביטוי של רפורמה. "הוא ניתק מגע מכל תלמיד חכם שהביע עמדה שיש בה גישה של מנדלסון ותלמידיו. הוא כותב מכתבים חריפים לצונץ ששמע ממנו רוח של רפורמה. מצד שני הוא מבין שהוא לא יכול לתת את הפירוש שלו בלי להתייחס לידע המדעי שמצטבר במאה ה-19".

שד"ל גם הביע עמדה מנוגדת לזו של הרמב"ם. "הוא חשב שדבקותו של הרמב"ם באריסטו היא שגיאה גדולה וסטיה מהגישה של התורה כפי שהיא מבינה את זה. הוא מתחבר לפעמים לתפיסה של אבן עזרא אבל העדיף את פירוש רשב"ם".

ביחסו לארץ ישראל היה שד"ל תומך נלהב, ובלשונו של בשיא, כמעט כמו הרב קוק: "הוא החמיץ את שיבת ציון ב-30-40 שנה, אבל הוא כותב מכתבים לתלמידיו לעידודם לעלות לארץ. הוא כותב שכאשר תהיה חקלאות בארץ ישראל זו תהיה תחילת שיבת ציון והתקומה. כמעט הרב קוק בקטע הזה. הוא הקדים במשהו את זמנו".

בהמשכה של השיחה עם בשיא ביקשנו את התייחסותו לנושא אחר לחלוטין, תפקידו כיו"ר מנהלת סל"ע בעבר, המנהלת שנועדה להסדיר את שיכונם מחדש של עקורי גוש קטיף וצפון השומרון. שאלנו עד כמה תפקידו כראש מנהלת סל"ע בתקופת ההתנתקות מלווה אותו גם היום, והוא משיב:

"זה לא מלווה ברמה היומיומית, אבל אני עדיין מסייע לכמה משפחות מול הבירוקרטיה. חשבתי אז ואני חושב גם היום שלאנשים היקרים שגרו בגוש קטיף נגרם עוול, וזו לא שאלה שבוחנת את השאלה אם ההתנתקות הייתה נכונה או לא".

להערכתו של בשיא גם בקרב העקורים עצמם רווחת הדעה לפיה "להמשיך הלאה לממש למעלה מעשרים ישובים שמחזיקים 25 אחוזים משטח חבל עזה מול 1.4 נפש שהיו שם אז, זו משימה בלתי אפשרית מסיבה אורבנית. אני סבור שמזלה הגדול של מדינת ישראל שהתהליך הזה קרה. עם זאת זה היה עבורם שבר גדול מאוד ותפקידי היה לסייע להם".

על המתקפות שספג בשעתו על תפקידו וכהונתו זו הוא אומר: "אני יודע שבשעת האבל מחפשים חומה להשליך עליה אבנים. לא הרגשתי זאת ברמה הפרסונלית. הייתי נציג של המדינה שאחד מתפקידיו היה להיות הכותל שאליו חובטים את הגוף וזורקים אבנים, וקיבלתי זאת באהבה". לדבריו החל מחודשיים לאחר העקירה החל לזכות בהערכה על תפקודו גם מהעקורים עצמם, והערכה זו נמשכת גם היום.

עוד שאלנו אם נעשו טעויות בהיערכות המדינה לעקירתם של תושבי גוש קטיף וצפון השומרון, ולתפיסתו של בשיא לא נעשו טעויות משמעותיות. "לא ניתן היה לעשות יותר ממה שנעשה", הוא אומר וקובע כי אחד הגורמים הבולטים שהובילו לקשיים בטיפול בעקורים היה התנגדותם האידאולוגית. הוא מזכיר בהקשר זה את תושבי גנים וכדים שבצפון השומרון, שבחרו להעתיק את חייהם למקום אחר ושוקמו ושוכנו באזור עפולה במהירות וביעילות, "הבעיה התעוררה במקום שבו הייתה התנגדות אידאולוגית. אני לא אומר זאת לשבחם של אלה או לרעתם של אלה".