בית המשפט המחוזי מרכז קיבל את עמדת הפרקליטות ודחה את ערעור המס שהגיש אדם נגד רשות המיסים, וקבע כי רווחי המערער בביטקוין ימוסו במס רווח הון, כך שהמערער ישלם כ־3 מיליון שקלים.
כמו־כן חויב המערער בהוצאות בסך 30,000 שקל.
המערער רכש ביטקוין ב־ 2011 ומכר אותו כשנתיים לאחר מכן ברווח של כשמונה מיליון שקלים. רשות המיסים חייבה אותו במס רווח הון על הרווחים. קופל הגיש ערעור על עמדת פקיד השומה וטען כי יש לסווג את הביטקוין כ'מטבע חוץ' וכי רווחיו הם בבחינת הפרשי הצמדה (הפרשי שער) שקיבל יחיד שלא במסגרת עסק ולפיכך פטורים ממס. לטענתו, אין בסיס לעמדת רשות המיסים כי הביטקוין אינו 'הילך חוקי' ולפיכך אינו 'מטבע חוץ' לפי חוק בנק ישראל, שכן הגדרה זו נוגעת רק למטבעות ושטרות ואינה רלוונטית למטבע המהווה רשומה דיגיטלית.
רשות המיסים טענה כי הביטקוין אינו מטבע ולכן אינו מטבע חוץ אלא יש לראותו כנכס כהגדרתו בסעיף 88 לפקודת מס הכנסה, ולכן הרווחים ממכירתו מהווים רווחי הון החייבים במס ריווח הון. לעמדת רשות המיסים, הביטקוין אינו הילך חוקי במדינה כלשהי וממילא לא ניתן להתייחס אליו כמטבע או כמטבע חוץ וזאת לאור הגדרת מטבע חוץ בחוק בנק ישראל. בנוסף טענה רשות המיסים כי לא ניתן להתייחס אל הביטקוין כמטבע מבחינה חשבונאית ואף מבחינה כלכלית.
בית המשפט קיבל את עמדת רשות המיסים לפיה יש לאמץ את הגדרת 'מטבע' בחוק בנק ישראל, לפיה נדרש כי יהיה למטבע ביטוי פיזי־מוחשי כלשהו. בנוסף, לפי הגדרה זו, יש להוכיח שהמטבע מהווה הילך חוקי במדינה כלשהי – מטבע שבמדינה מסויימת חייבים לקבל אותו כתמורה לפירעון חוב. בית המשפט קבע כי לא הוכח שהביטקוין מהווה הילך חוקי במדינה כלשהי, וזאת אפילו שהוא לא נחשב כאמצעי תשלום בלתי חוקי.
עוד קבע בית המשפט כי הביטקוין אינו מטבע גם במובן הכלכלי, בראש ובראשונה משום שלמרות השימוש הנעשה בביטקוין, קשה מאד לומר כי הוא נהנה מהאמון שלו זוכים מטבעות המהווים הילך חוקי במדינות השונות. אמון הציבור מבוסס על קיומו של בנק מרכזי המתערב במסחר על מנת למנוע תנודתיות גבוהה מדי בשער החליפין באופן העלול להעמיד את הציבור בפני סיכון פיננסי משמעותי.
בית המשפט עמד על כך שהביטקוין אינו ממלא איזו מהפונקציות המקובלות בעולם הכלכלה הנדרשות לצורך הגדרתו ככסף או מטבע. בין השאר לא הוכח כי הוא משמש כאמצעי חליפין להעברת ערך עבור סחורות, אינו משמש כאוגר ערך ואינו משמש כיחידת חישוב ערך.
המערער צירף רשימה הכוללת כ־ 200 עסקים בישראל המקבלים, לכאורה, ביטקוין כאמצעי תשלום. אולם במהלך ניהול ההליך התברר כי רשימה זו אינה משקפת את השימוש בפועל ומדובר בכמות זניחה. בית המשפט קבע כי לא עלה בידי המערער להוכיח אף את נתוני השימוש בביטקוין ברחבי העולם.
על כל האמור, הוסיף בית המשפט כי על פני הדברים הפטור ממס הקבוע בסעיף 9 לפקודת מס הכנסה לא נועד לחול על רווחים הנובעים מעליית ערכו של הביטקוין. על כן, קבע בית המשפט כי על המערער לשלם מס בשווי של כשלושה מיליון שקלים, וכן חייב אותו בהוצאות המשפט.