זה הניצחון של עם ישראל

נאום הבכורה של חבר הכנסת אופיר כץ (הליכוד). ''השמחה רבה, אך כך גם החיל והרעדה''.

ח"כ אופיר כץ , י"ז באייר תשע"ט

ח"כ אופיר כ"ץ
ח"כ אופיר כ"ץ
צילום: יצחק הררי - דוברות הכנסת

לפני קצת פחות מ- 80 שנה בתוך אסם קטן בבוקרשט, שם סבי יד על פיה של סבתי שהשתעלה וסבלה מכאבי תופת על מנת לנסות ולהחריש את שיעולה כדי שסייעני הנאצים, אשר חיפשו יהודים, לא ישמעו אותה. האסם היה שייך למשפחה רומנית נוצרית שהחביאה את היהודים.

כך ניצלו חייהם של סבא סימון וסבתא כרמלה, הוריו של אבי יעקב. וברבות הימים הם עלו לישראל והתגוררו בחדרה, שם עבד סבא בפרדס התפוזים ועל כך הייתה גאוותו וגאוות כל המשפחה.

באותם הימים פחות או יותר, בעיראק הרחוקה מאד מרומניה, סבא ג'מיל ממוסול וסבתא צ'חלה מבגדד שתיבדל לחיים ארוכים חלמו על ארץ ישראל. וכאשר קמה מדינת ישראל הם הביטו ימינה ושמאלה מחשש לשפטים שיעשו בהם הערבים.

סבא וסבתא מעיראק ומבוקרשט לא הכירו האחד את השני עד שילדיהם לא נפגשו בארץ ישראל. הם לא נראו אותו הדבר, הם לא דיברו אותה השפה אבל היה להם סיפור אחד עתיק משותף שנקרא העם היהודי והיה להם סיפור אחד עתידי, סיפור ישראלי.

אני ומשפחתי הם אותו תוצר של הסיפור הישראלי הזה, כמוהו וכמוני יש עוד רבים בישראל.

ההורים שלי, אותם ילדים של יוצאי רומניה ועיראק, הכירו במקום הכי ישראלי שיש- צבא ההגנה לישראל, בנו את ביתם בעפולה, שם הביאו לעולם אותי ואת אחי. אני הוא אותו המשכו של סיפור ישראלי שכבר 71 שנה מייצר אינספור סיפורים ישראלים, אני המשכתי את הסיפור הזה.

עפולה של אז הייתה מוקד לפעילות טרור ואני זוכר היטב את הכאב בעיר בעת הפיגוע הקשה באפריל 1994, אחד מהפיגועים הראשונים של אחרי הסכם אוסלו הארור, שהותיר עיר שלמה כואבת ובוכה. לפני כחודש מלאו 25 שנים לפיגוע הנוראי הזה ובכל פעם שאני חולף ליד תחנת האוטובוס ההיא, אני נזכר במראות ובדמעות.

בנערותי, בשנת המהפך של 1996, התנדבתי לתנועת הליכוד עליה גדלתי ובה אני חבר מגיל 19. נפעמתי כאשר ראיתי את ניצחון הליכוד ונתניהו בבחירות הללו ולא האמנתי שיבוא יום ואעבוד לצדו, שלא לדבר על כך שאהיה חבר כנסת ברשימת הליכוד בהנהגתו, אבל ישראל היא ארץ הסיפורים האפשריים, הסיפורים שכל ילד יכול להגשים אם ירצה ואם יקבל את הסיוע הנכון. זהו הסיפור שלנו, זה הסיפור הישראלי.

במהלך התפקידים שעברתי, עבדתי רבות עם הציבור. ראיתי שאפשר לשנות, לעזור ולסייע דרך אותם תפקידים והחלטתי לכתוב פרק נוסף בסיפור הישראלי שלי ולהתמודד לתפקיד חבר כנסת בסיעת הליכוד במחוז הגליל והעמקים, ולשמחתי נבחרתי. כאן המקום להודות לחברי הליכוד שנתנו בי את אמונם.

אודה ולא אבוש: השמחה רבה, אך כך גם החיל והרעדה. הרעדה לעמוד כאן, במשבצת בה עמדו בכירי מנהיגנו במטרה לנסות ולהגשים לעוד ועוד ילדים את הסיפור הישראלי. כל ילד לו אגשים את החלום הזה, בדיוק כמו שאני הגשמתי את החלום הישראלי שלי, יהיה שווה עבורי יותר מכל הון שבעולם כי אני, אופיר כץ, מעפולה, הוא בדיוק כמו מיליוני ילדים שמרכיבים את הסיפור הישראלי: לא באתי ממשפחה עשירה, שיחקתי כדורגל בשכונה, אהדתי ואוהד את בית"ר, שירתי בצבא, עבדתי בעבודה מועדפת, למדתי לתואר ראשון ואני כאן, מספר את הסיפור הישראלי שלי כחבר כנסת בתנועת הליכוד בה גדלתי, ובה כל אחד יכול להגשים חלום וזה כל הקסם במפלגה הזאת.

בחודשים האחרונים אני נפגש עם רופאים, ועם מנהלי בתי החולים בדרום ובצפון, ופשוט נדהם מההבדל בין שירותי הבריאות הניתנים בפריפריה לבין אלו הניתנים במרכז. שימו לב למספרים הבלתי נתפסים:
מספר הרופאים לאלף נפש בתל אביב עומד על 5.1, בדרום לעומת זאת רק 3.1 ובצפון המצב גרוע אף יותר- רק 2.3 רופאים לכל אלף נפש.

מספר האחיות בחיפה עומד על 6.9 לכל אלף נפש ובתל אביב 6, ואילו בצפון 4.4 ובדרום 3.3 לכל אלף נפש. אבל אפילו להמתין לרופא שלא מגיע על מיטה נורמלית קשה לתושבי הפריפריה:
בתל אביב 2.6 מיטות לכל אלף נפש ובדרום בדיוק חצי: רק 1.3 מיטות לכל אלף נפש.
נמשיך לשולחן הניתוחים: בצפון לעומת ת"א הבדל של 55% בחדרי הניתוח, וכמובן שזמן ההמתנה לניתוחים עולה בהתאם: בירושלים ממתינים בממוצע ל- 18 ניתוחים אלקטיביים זמן של 61 ימים, ואילו בדרום בדיוק פי 2- 122 ימים.

הנתונים לא משקרים: בסופו של יום תוחלת החיים של תושבי הפריפריה, נמוכה משמעותית לעומת תל אביב והמרכז. בכל פרמטר אפשרי הצפון והדרום סוגרים את הרשימה.

את הנתונים האלה באתי לשנות ואני מתכוון להשקיע את כל מרצי על מנת לשנות את המשוואה הלא תיאמן הזאת. ממשלת ישראל עשתה בשנים האחרונות צעדים חשובים על מנת לסגור את הפערים, ואני מתכוון להמשיך ביתר שאת את המהלך לצמצום פערי שירותי הבריאות בין תושבי הפריפריה למרכז.

והנה אני, הנכד של צ'חלה וכרמלה , בן עפולה, עומד כאן לפניכם בכנסת ישראל ונואם בעברית בקול רם וללא פחד. זה הניצחון הפרטי של סביי וסבתותיי. זה הניצחון של עם ישראל, זה הניצחון של הסיפור הישראלי.