נעמה אורלן
נעמה אורלןצילום: באדיבות המצולם

סרטון התלמידות

תלמידות מאולפנת 'רעות' הפיקו סרטון שבו הן מביעות את תסכולן על הדרך שבה מנסים לאכוף עליהן את הצניעות.

המסר של הסרטון עובר בצורה חדה וכאובה: הן טוענות כי הן נמדדות לפי אורך החצאית אך לא לפי הפנימיות והדבר משפיל אותן. אם 'כל כבודה בת מלך הוא פנימה' - אז למה ת'כלס את רק מודדת עם סרגל?

סרטון המחנכות

כמה מחנכות מאולפנה אחרת החליטו "להרים את הכפפה" ולהפיק סרטון תגובה בו הן מציגות את עמדת המחנכות. 'לא יכולנו שלא להגיב' כך הן כותבות.

הן אומרות: "את נכנסת בשער - עומדת אני בדרכך, כי דורשת אני מתוך עניין בשלומך, כי אכפת לי ממך, אכפת לי מאיך עבר עלייך יומך, אכפת לי גם מאיך שאת נראית ומה את משדרת בלבושך".

דווקא הרבה יותר קל להסתכל 'פנימה'

המסירות של המחנכות מעוררת כבוד. הרי הרבה יותר נוח וקל להן להרים ידיים ולעצום עיניים. יותר קל להן להסתכל פשוט 'פנימה', לראות את כל האור- וזהו. בוודאי שיש הרבה אור.

בכל זאת הן לא מוכנות לוותר, כי הן לא יעשו שקר בנפשן.

הן רואות את הצעקה של הבנות, את האהבה שהן מחפשות, את הבילבול, את חוסר האונים, את המ-צו-קה והן יעצמו עיניים, יעשו לעצמן חיים קלים ויגידו: 'פנימה'??? לא. כל הכבוד להן. אשרי המחנכות שלנו שלא מוכנות לוותר.

גישוש באפילה

עם זאת, את האמת צריך לומר: הטענות שעולות בסרטון המחנכות - נכונות ככל שיהיו - אינן "עוברות מסך" אצל התלמידות.

עם יד על הלב, אנחנו, אמהות ומחנכות מסורות לא יודעות עד הסוף מה צריך לומר כדי להשפיע, אפילו שאנחנו מאוד רוצות להשפיע. פעמים רבות אנו גם נוהגות באופן המביא לתוצאה הפוכה לחלוטין, כמו שמעידות הבנות עצמן.

הסרטון של המחנכות מציף באופן חזק שמצד אחד אנחנו לא מוכנות לוותר על הצניעות, למרות הקושי, בגלל ש'אכפת לי ממך' וזה ראוי להערכה. מצד שני הוא גם מביע את הגישוש באפילה שחשות מחנכות רבות, התחושה שאנחנו לא באמת יודעות מה לומר ואיך.

קצה הקרחון

אז מה עלינו לעשות?

ראשית, חייבים "להעלות רמה" את השיח סביב הנושאים הללו. חייבים להרים את התכנים, ולבוא מתוך הבנה עמוקה של המקום שלהן וגם של המקום שאליו אנו שואפות להוביל. רק כך ניתן להשפיע. (ואני לא מתכוונת להרים את התכנים מצד ערכים, קדושה ואידאלים. זה, בשלב הראשון פשוט לא רלוונטי, לפחות לא לרוב הבנות. מדובר על רובד בסיסי הרבה יותר).

אנחנו מוכרחות להבין את הבנות בבהירות. יש כאן שורש אחד או שניים, שצריך להבין אותם ע—ד הסוף.

הרי הלבוש הוא רק הקליפה. הוא רק קצה הקרחון של הכאב והבילבול.

מה הן מנסות להשיג? למה הן מרגישות בנוח בתוך כאלו מחלצות? אם כך הן מתלבשות כנראה כך הן מרגישות שהן מבטאות את עצמן. מה בתוכן בא לידי ביטוי בצורה כל כך נוחה בביגוד כזה? זה הפנימה שצריך להבין אותו. זה. זה הפנימה שהן גם באמת מנסות לכוון אליו.

'מחכה שתביטי בי פנימה'

מעניין לשים לב בסרטון של הבנות, שחלק מהטרוניה היא לא על כך שכופים עליהן כיצד להתלבש, אלא על כך שהן מרגישות שגם אחר כך לא באמת מביטים בהן פנימה: "ואני מאמינה ומאמצת את הדרך, מגיעה לשער ומכסה את הברך ומחכה שתביטי בי פנימה. אמרת ששם הכבוד אבל את עסוקה בעיקר בלמדוד והפנימה שלי הוא באמת של בת מלך...".

בעצם הן אומרות: הייתי אולי מוכנה לקבל את "גזירת הלבוש" אם הייתי מרגישה שבאמת מסתכלים עלי פנימה, הבעיה היא ששם זה מתחיל אבל גם שם זה נגמר. (גם אם זה לא נכון וזו רק התחושה שלהן - זה מה שמשנה בסופו של דבר).

אין לנו את הפריווילגיה לדבר כמו בסמינריונים של פעם

אבל זה עדיין לא מספיק. גם אחרי שנבין טוב טוב מה בדיוק עובר עליהן- הדרך שבה אנו מדברים איתן צריכה ללבוש צורה חדשה. מוכרחים להשתדרג.

כיום האנושות משקיעה משאבי ענק בפיתוח שיטות יעילות להשפעה על אנשים. כרגע השיטות האלו מנוצלות (לרוב) לקידום מכירות- לשכנע אותנו להוציא עוד כסף, בשיל לקנות כורסא, מזגן, שטיח וכדו'. האם לא הגיע הזמן שנתחיל להשתמש בשיטות אלו במערכת החינוך, כדי להצליח להשפיע ערכים? עברנו את ימי הסמינריונים והפעילויות החברתיות שמנסות לגעת בנושא ולפתח דיון ושיח רב-דעות. הדור החדש צריך משהו יותר שיטתי, עוצמתי ואפקטיבי.

יש לךwaze?

למה שמחנכת מסורה תאמר: 'הלוואי שתביני שאני מדברת מלב אוהב' אם היא יכולה ללמוד איך לדבר בצורה כזו שהתלמידה תרגיש לבד שהיא מדברת מלב אוהב?

לא עדיף להבין איך להשפיע שהתלמידה בעצמה תאמר: 'וואי, כמה הגבולות חשובים. כמה אותי הם בונים' מאשר לומר לה: 'הייתי רוצה שתביני עד כמה הגבולות חשובים'?

כשלמחנכת יש מפה ברורה, כמו ב waze, והיא מבינה מה עובר על התלמידות שם, ב-פנימה. מה כל הצעקה הזו של הלבוש באה ומבטאת, וכשהיא יודעת גם באיזו דרך לנקוט כדי להשפיע, אז היא יכולה לעמוד בביטחון ובשלווה גמורה מול התלמידות, ולהתחיל לחולל אצלן בעזרת ה' מהפך תפיסתי.

"בלי קשר לדת"

צריך להבין שהצניעות אינה (רק) עניין דתי. יש מסר שחוזר ועולה כל פעם שאני משוחחת עם בנות ששינו את לבושן: לבוש צנוע זה בכלל לא קשור לדת.

הנה דוגמה לציטוט מבחורה מיוחדת ממוצא אתיופי:

"... בלי שתרצי מסתכלים עליך אחרת... זה לא קשור לדת. זה גם לא בגלל שאת דתייה. וגם את, את יותר שלמה עם עצמך, מכבדת את עצמך. יותר מחוברת לעצמך. יותר שקטה עם עצמך. לא אכפת לך- יסתכלו עליך או לא. זה מדהים! לא חושבת שמישהוא יוכל לקחת את זה ממני. עושה אותי טובה יותר, רגועה, לא מחפשת".

לא פופולארי

אני יודעת שהמסר הבא הוא לא פופולארי, אנטי פמיניסטי, אבל האמת צריכה להיאמר: אישה לעולם לא תוכל להגיע לשלמות ולחוויה נשית מ-ל-אה בלי להיות לבושה בצניעות. הצניעות היא תנאי הכרחי לכך (אם כי לא היחיד).

חלק ממה שיושב שם בשורש של הבעיה הוא שבנות מחפשות. מחפשות אהבה, מחפשות חוויה נשית, משתוקקות לתחושת נשיות, כמהות לשלווה. אפשר למצוא את כל אלו, ועוד איך שאפשר.

רק שלמצוא תחושת נשיות אמיתית בדרך שבה הרחוב מורה לנו למצוא אותה- זה כמו לעמוד בתל אביב, לתכנן לנסוע לחיפה ולעלות על הרכבת לבאר שבע. אין כל קשר בין נראות מוחצנת לבין חוויה נשית אמיתית. אין.

את כל הדברים הללו אפשר ומוכרחים להעביר לבנות.

קודם יסודות, אחר כך הבניין

הרבה מאוד נכתב בספרים על מעלתה וחשיבותה של מידת הצניעות. ובכל זאת, כל התכנים על חשיבותה (וחומרתה) של מידת הצניעות - לא כדאי שייאמרו כלל כל עוד לא נבנה אצל הבנות הבסיס הנפשי הדרוש בשבילן. אצל רובן- הבסיס לגמרי לא בנוי.

לבוא ולדבר על הלכה ועל אידיאלים, על מעלות ועל ערכים לפני שהנפש הנשית בריאה, זה כמו לבוא ולבנות בניין על אדמה בוצית, בלי להכין יסודות. זה גורם להתניה שלילית ולנזק חינוכי. נכון לעכשיו, 90% מהזמן ומהאנרגיה המושקעים בפיתוח נשיות צנועה, צריכים להיות מושקעים קודם כל בפיתוח היסודות הבריאים המתאימים לכך. (כמובן מתוך אוירה של קדושה וצניעות).

שיא ההצלחה

המטרה שלך היא לא "להלביש" אותן "כראוי", אלא לגרום להן להתחבר לפנימיות שלהן ולרצות בעצמן להתלבש באופן שמבטא את הערך העצמי ואת הפנימיות האמתית שלהן. ההצלחה שלך תימדד בכך שהבנות יהיו כל כך חדורות, מאושרות ומלאות מהנושא, עד כדי כך שהן ירגישו שזו המתנה הכי גדולה שאפשר לתת למישהיא. אז הן ישתוקקו להשפיע את הטוב הזה על בנות נוספות.

נעמה אורלן - מכון איילת חן

לתגובות: [email protected]