בשבע מהדורה דיגיטלית

קודם כול יהודי-ביקורת דמות

ספריו מלאים לאומיות אמריקנית, אבל הסופר היהודי הרמן ווק דאג תמיד לומר שהוא קודם כול יהודי ורק אחר כך בן האומה האמריקנית

שפרה ריפקין , י"ח באייר תשע"ט

להיות פשוט ומובן. הרמן ווק ז"ל
להיות פשוט ומובן. הרמן ווק ז"ל
צילום: חב"ד אינפו

באחת מנסיעותיו למינסוטה שבארצות הברית, התגאה הסופר היהודי-אמריקני הרמן ווק, שנפטר השבוע, על הישג אחד בחייו שמסיב לו אושר גדול. הקהל היה בטוח כי ווק מתכוון לספריו 'רוחות מלחמה' ו'מלחמה וזיכרון', שהיו לרבי מכר והעניקו לו מעמד בינלאומי בקהילת הסופרים בעולם. אלא שווק גילה כי תחושת ההישג שלו נובעת דווקא מהעובדה שסיים ללמוד את כל חלקי המשנה.

לצד יכולת הכתיבה המופלאה שלו ובתוך הדרמה הגדולה שהתחוללה בתוך ספריו, שעסקו בין היתר בתיאור חד ונוקב של מלחמת העולם השנייה, ווק תיאר את גורלו של היחיד שנקלע לסערה בלתי אפשרית של מסעות מלחמה, אהבות ופרידות. גיבוריו היו נתונים לשינויים, לפרשנות ואף לחמלה. לא מעט מהם אופיינו בחולשות אנושיות, ביצרים ובסתירות פנימיות. הרמן ווק שאב את עיקר כתיבתו מתוך התפיסה היהודית, והבליט זאת כמעט בכל ספריו. בהקדמה לספרו 'זה א-לי' כותב ווק כי "יש אנשים החושבים בתום לב כי היבלעותם של היהודים באנושות בכללה, היא הדרך היחידה בה ניתן לשים קץ לבעיה היהודית. אני סבור כי כיליון החוכמה והאמונה היהודית יהיו טרגדיה שאין לה שיעור". וזו לא הייתה אמירה בעלמא. ווק החל לומר זאת בסוף שנות החמישים, כאשר אמירות מן הסוג הזה היו לעיתים עילה מספקת להתעלמות פומבית או לסילוק מהברנז'ה הספרותית.

לאורך כל חייו, וגם בגילו המופלג (הוא נפטר בגיל 103), ווק סחף אחריו מיליוני קוראים נאמנים, והצליח לשרטט בעבורם סיפור רחב יריעה על תפקידה של האנושות בעיתות מלחמה ומשבר. הוא האמין כי לאדם הפרטי - לאינדיבידואל, כפי שנהג לכנות זאת - יש תפקיד גדול יותר בתוך זירת ההתרחשויות, וכי בכוחו לשנות את גורלו בידיו. נשמע אוטופי מדי? לא בשביל ווק, שבגיל מאה בחר להוציא לאור ספר זיכרונות ביוגרפי.

גם כשזכה בפרס פוליצר על ספרו 'המרד על הקיין', ווק נשאר נאמן לערכים שביטא בכתביו, והראשון שבהם הוא היכולת לספר סיפור פשוט בלי להשתמש בטכניקות כתיבה מעיקות, כמו שעשו חלק מהסופרים בני זמנו. לאחר פגישתו עם הסופר ש"י עגנון, גילה כי שניהם רוצים דבר משותף אחד, והוא ''להיות פשוטים ומובנים".

למרות היותו יהודי אמריקני שחשף לאור הזרקורים את דמותו המסקרנת של הגבר היהודי החדש ביבשת אמריקה, הרמן ווק דאג לומר כי הוא קודם כול יהודי ולאחר מכן בן האומה האמריקנית, גם אם מספריו נדף ריח עז של פטריוטיות ולאומיות מוחצנת.

עם מותו הפך הרמן ווק, כמעט בעל כורחו, לשריד אחרון של דור שנולד בין שתי מלחמות עולם ועדיין לא השתחרר מהצורך לתעד את המאורעות למען הדורות הבאים. אם אנחנו לא נספר את הסיפור, אז מי כן? תהה פעם באוזני עיתונאי. רק בסוף ימיו התיר לעצמו לנוח מעט, לא לפני שדאג כי ספריו הרבים ימשיכו לדבר בשבילו, גם לאחר מותו.