בשבע מהדורה דיגיטלית

צוות הוואי – ביקורת טלוויזיה

המסע הטלוויזיוני של יאיר אגמון אל מי שמכונים דור ה-Y מבטא מצוקות, תובנות ודילמות

עפרה לקס , י"ח באייר תשע"ט

סדרה בקצב האינסטוש. וואי וואי וואי
סדרה בקצב האינסטוש. וואי וואי וואי
צילום: יח"צ כאן

בשביל מי שאינו בן דור ה-Y, הסדרה של יאיר אגמון שעולה בימים האלה ב'כאן 11' היא גם מעצבנת וגם עצובה, גם מעוררת הזדהות וגם חמלה. אולי גם מי שהוא בן הדור הזה, כלומר מי שנולד בין השנים 1980 ו-1999, ירגיש כך. צריך לשאול אותם. בני הדור הזה, לפחות כפי שהם מוצגים בסדרה של אגמון, הם אנשים שנראים במבט ראשון נהנתנים. יושבי בתי קפה ומסעדות, חבר'ה שמקטרים על יוקר המחייה ולא חוסכים שקל, אין להם יציבות כלכלית אבל הם טסים לחו"ל, לא מחזיקים בעבודה יותר משנתיים כי היא לא מגשימה להם את כל החלומות. אבל בעומק, הכול נובע מייאוש, מחוסר תקווה, מצורך באהבה ומתחושת מחסור עמוקה, למרות השפע.

אגמון, שלדבריו הוא לגמרי בן הדור הזה בהתנהלותו, לוקח בעצמו חלק בסדרה שעשויה באריזה עיצובית של סטוריז באינסטגרם. הוא משוחח-משתתף עם בני דור ה-Y ומומחים מתחום הכלכלה, הסוציולוגיה, הפסיכולוגיה והרשתות החברתיות. הסדרה עשויה היטב. אחרי מצמוץ ראשוני של העיניים, שצריכות להתרגל לסדרה בקצב של אינסטוש כשבכל רגע המסך מתמלא בתגיות שמתפזרות ומחולקות שוב, הן מתחילות ליהנות. הסדרה מעוררת עניין וחושפת בפני הצופה מצוקות, תובנות ודילמות, בעיקר דילמות (ובשוליים הערת צניעות: בסדרה מפוזרות כמה שניות של חוף ים ודומיו. לידיעתכם).

מי שצופה בדור הזה מבחוץ לא מבין. הוא לא מבין איך הם מחליפים עבודה כל שנה. איך הם עושים תואר ראשון ושני, אבל עובדים בשיפוצים. איך הם חיים על חשבון ההורים עד גיל 30 וחושבים שזה סביר, ואיך הם עוזבים עבודות לעיתים תכופות. מכיוון שאגמון הוא חלק מהם, הוא מבין (לרוב) את המצוקה שלהם ומגיע לראיונות כמעט בלי שיפוטיות. בפרק הראשון אשר דן בתעסוקה, אגמון מלווה כמה צעירים שנמצאים בצמתים בתחום הזה. מעסיקים רבים רואים את בני הדור הזה כמפונקים, כמי שרוצים להתקדם מהר, להשתכר הרבה ולקבל תנאים סוציאליים נוחים. חלק מההורים גם לא מבינים את הילדים שלהם. הם גדלו באווירה שונה עם מחויבות אחרת, אבל גם נהנו מתנאים אחרים. אגמון מוצא גם הורים שמעריכים את הילדים על המאמץ להשתכר ואת האומץ שלהם לקום ולעזוב עבודה מכניסה.

הפרק השני עוסק בנהנתנות של בני הדור הזה. הוא מתאר את ההכרח להציג באינסטגרם את החיים הכי יפים והכי טובים שיש, ואת הקושי והייאוש שההתנהלות הזאת מביאה איתה. מעל שני הפרקים מרחפת טענה קשה לדור ההורים. הראשונה על כך שהצעירים, במיסים שהם משלמים, למעשה מממנים את הפנסיה התקציבית של ההורים (ולכן, העזרה הכלכלית שהילדים מקבלים היא בעצם החזר), והשנייה היא שההורים גידלו את הילדים לחשוב שהם הכי מיוחדים בעולם ויכולים לעשות הכול, אבל פתאום הם מגלים שהם כמו כולם. בעיניי זו הנקודה הכי כואבת. להטיל חלק מרכזי ממה שקורה לך בגיל 35 על כתפיהם של ההורים זו היסחפות, שלא לומר אי לקיחת אחריות. וכל זה כמובן מעורר מחשבה על המסרים שאנחנו, בני כל הדורות, מעבירים לילדים שלנו. אגמון מקליל את הכובד הזה בקופצניות, בצבעוניות ובדאחקות שהוא מריץ עם החבר'ה. אבל בסוף, מתחת לכסות הצבעונית הזאת, מסתתרים אנשים שלעולם לא יהיו מאושרים. וואו. או יותר נכון, וואי.

תוך כדי הצפייה אתה נזכר בהרבה מאוד מכרים וחברים, בני הדור הזה, שבכלל לא חיים כך. הם עובדים בעבודה יציבה ורכשו בית, וחיים באופן שבו בני ה-Y כוכבי הסדרה לועגים לו, כי כך חיים בני הדור הישן. אגמון אומנם מציג נתונים שמוכיחים כי התופעות הללו מקיפות את הרוב המוחץ של בני דורו, אבל התהייה האם הסדרה היא לא על היוצר והמילייה שלו עולה מאליה.