מתח פסיכולוגי בהיריון עלול להיות גורם מעצב במערכת הביולוגית של העובר
מתח פסיכולוגי בהיריון עלול להיות גורם מעצב במערכת הביולוגית של העובראיור: עדי דוד

עצה של גיסה

היה זה כמה שבועות לאחר האירוסין שלנו. דילגתי במסדרונות בית החולים הדסה בדרך לכיתת הלימוד בבית הספר לרפואה. יותר נכון - ריחפתי. הייתי בעננים. ואז פגשתי את גיסתי לעתיד, ד"ר חיה קטן. אני בדרכי לכיתה, והיא - למכון הרנטגן שבו עבדה. היא עצרה אותי לרגע וביקשה לשוחח איתי על רגל אחת, כפשוטו, על המשך התפתחותי המקצועית. "חנה, תעברי לרפואת שיניים", היא הציעה, ועיניה הטובות בורקות. "עזבי את הרפואה", היא המשיכה. "המקצוע תובעני מדי לאמא עם ילדים", התריעה מתוך ניסיונה האישי העשיר. הקשבתי ללהט שבדבריה, והבטחתי לחשוב על זה.

בכיתה שלנו בבית הספר לרפואה בהדסה, מתוך מחזור של 120 סטודנטים, 40 היו סטודנטים לרפואת שיניים (בשנים הראשונות הרבה קורסים משותפים). מהר מאוד הגעתי למסקנה שממש לא מתאים לי לשמש כרופאת שיניים ולהכאיב לאנשים על בסיס יומי, גם אם זה יחסוך ממני עבודה מטורפת בלילות ובחגים, ויביא תגמול כספי גבוה יותר.

לא כמו הדוכסית.

בחרתי בגינקולוגיה לאחר חצי שנת התמחות ברפואת ילדים ושנתיים התמחות ברפואת משפחה, וזה כשהיו לנו שישה ילדים קטנים בבית. היולדת הטרייה, הדוכסית מרקל כלת מלכת אנגליה, הודיעה לאחרונה שבמקביל לטיפול בבנה הבכור היא מתכוונת לחזור לעבודתה בהקדם האפשרי, כחלק מתפיסת השוויון המגדרי שלה. לי לא הייתה שום תפיסת שוויון, ובכל זאת בלית ברירה חזרתי לעבודה שלושה ימים לאחר לידת הבכור - פשוט עזבתי את מחלקת היולדות והצטרפתי לחבריי במחלקה הפנימית לביקור רופאים ארוך ומייגע, כשאני לא מצליחה לשבת בגלל התפרים ומחכה לרגע שאוכל להניק את הילד הרעב שמחכה לי קומה אחת למעלה.

טיפ מנצח לטלוויזיה.

מהר מאוד התחברתי לקומות הנוספות של מקצוע הרפואה, שנמצאות אצלי באופן מובנה. החשיבה בגדול, למשל. כבר בתחילת הדרך אימצתי לליבי את נושא ההפלות, ואת עמותת דור ישרים, וארגון כנסים להגברת השיח הרפואי-הלכתי בין הפוסקים לרופאים. וכך, כשאני מתמחה צעירה, גויסתי על ידי ד"ר שוסהיים, מייסד וראש אגודת אפרת למניעת הפלות בעם היהודי, להתראיין בתוכנית של אילנה דיין בנושא הפלות, ככיפה אדומה מול זאבים. היה מדובר בנסיעה ארוכה לתל אביב ושריפת יום שלם, וחששתי שאכשל בלשוני במהלך הריאיון ולא אעמוד במשימה. ד"ר שוסהיים אמר לי אז משפט מכונן ביחס לראיונות רדיופוניים וטלוויזיוניים, שהשתמשתי בו הרבה מאוד מאז: "חנה, לא משנה מה ישאלו אותך - את תדאגי להגיד את מה שיש לך לומר".

ד"ר אלי שוסהיים הוא אחד המנטורים הגדולים שלי למסירות נפש, להתמדה ולגבורה. השבוע השתתפתי בכנס מתנדבות של אגודת אפרת שהתקיים בירושלים. אחד הדברים שהוא חוזר עליהם פעם אחר פעם היה בקשתו לצרף רופא שיניים לוועדה לאישור הפסקות ההיריון, בנוסף להרכב של עובדת סוציאלית ושני רופאי נשים. הסיבה פשוטה: מקובלנו שרופא שיניים יעשה הכול כדי לא לעקור שן, והנמשל מובן.

בלי חרטות.

ועוד דבר הדגיש ד"ר שוסהיים: לטיפול שהוא מציע יש מאה אחוזי הצלחה. האמת היא שאין דבר כזה ברפואה, אבל ד"ר שוסהיים עומד מאחורי דבריו - אף זוג מהאלפים שעברו דרכו לא התחרט על שהחליט לשמור על חיי העובר שלו. אני מאמינה לו.

אגודת אפרת מספקת תמיכה רגשית וכלכלית לזוג שבו האישה ההריונית חוששת מהלידה וחושבת על הפתרון של הפלת העובר. האגודה משתדלת להפחית עד כמה שאפשר את המתח סביב החששות מהיריון. מתח פסיכולוגי של האם במהלך ההיריון משפיע גם על גידולו של העובר. במחקר שבוצע לאחרונה בארצות הברית נעשה ניסיון לכמת את ההשפעה של מתח פסיכו-סוציאלי של האם ההרה על אורך הטלומר, חלק מהכרומוזום של העובר המשקף את אורך החיים של התא. בבדיקת הדם הטבורי נמצא קשר ישיר בין אורך הטלומר העוברי ובין מתח האם במהלך ההיריון. מסקנת המחקר היא שמתח פסיכולוגי בהיריון עלול להיות גורם מעצב במערכת הביולוגית של העובר, ועובדה זו מתבטאת בדם הטבורי כבר בשעת הלידה.

"למה לראות מה חסר?".

זכיתי ללוות נשים שבישרו להן רעות, אך הן החליטו לא לוותר על התינוק שברחמן, ואף להביט עליו בעין טובה ולהאמין בו. אבל זאת התמודדות. בעולם שבו הכול חייב להיות מושלם, וחייבים לקבל תשובות בזה הרגע ואי הוודאות מטלטלת - ההכלה הרחמית של עובר שטיבו עלום במשך תשעה חודשים ארוכים, היא פלא בעיניי.

הסריקה המדוקדקת של גלי העל-קול היומרניים, הביאה אמש אישה צעירה מבוהלת למרפאתי עם חבילת ניירות ענקית שהיא לפתה באצבעותיה, ומבט מבועת בעיניה התמימות. אלו הם מעשים שבכל יום. בבדיקות הסקר, במקום למנות את הדברים הטובים שרואה הבודק כשהוא בוחן את העובר, הוא מתרכז בחסר. אחת המטופלות אמרה לי משפט מכונן: היא ילדה ילד עם תסמונת קלה, אבל הרופאים לא הרפו ממנה בדאגה לשלום הילד. לאחר שמנו בפניה את כל התסמינים הצפויים להופיע בהתאם לספרות המקצועית, היא הישירה אליהם מבט ואמרה בביטחון: "אני בוחרת להסתכל על מה שיש בילד שלי שעומד להיוולד, ולא על מה שאין בו". וכמה שהיא צודקת.

אז אולי החיים שלי היו קלים יותר אם הייתי עוסקת בשיניים ובחיוכים, אבל משפטים כאלה יקרים בעיניי עשרת מונים.

לתגובות: [email protected]