בשבע מהדורה דיגיטלית

מגמה מעורבת

קיבוץ הגלויות נוכח בכל יום בחייהם של יוסי ורותי טורצקי וכעת הם מגשימים חלום ומנחילים לדור הבא את מורשת יהדות אתיופיה בספר חדש

עפרה לקס , י"ח באייר תשע"ט

יוסי ורותי טורצקי
יוסי ורותי טורצקי
צילום: יהונתן קלרמן

"אחת הבנות שלנו מאוד מתולתלת", מספרת רותי טורצקי, בת העדה האתיופית שבעלה יוסי הוא ממוצא בריטי, "כשהיא הייתה בגן היו סביבה המון ילדות בלונדיניות והיא אמרה לי: 'אמא, אני לא רוצה להיות אתיופית'.

לפני כמה ימים, כשהיא קראה את הספר שהוצאנו, היא אמרה: 'איזה כיף שיש לי אמא אתיופית ואבא פרנג'י (לבן)'. היא מאוד גאה בספר. אני מאמינה שהרבה תלוי במה ההורים מספרים לילדים שלהם".

לפני כשבועיים הוכרזה טורצקי כזוכה בפרס 'רוח ציון', שניתן ליזמים צעירים בתחום הציונות. הזכייה הגיעה בדיוק בימים שבהם מכבשי הדפוס הולידו את ספר הקומיקס שלה ושל בעלה יוסי, המגולל את קורותיה ומסורותיה של יהדות אתיופיה.

אני נפגשת עם שניהם בבית הוריו של יוסי בחשמונאים. אמו ניגשת אלינו, מנשקת את רותי, מאחלת לה מזל טוב ומספרת שהזמינה לשתיהן תכשיטים אתיופיים לטקס הענקת הפרס. מרגש לראות כזה יחס בין חמות וכלה, במיוחד כשהן מגיעות משתי עדות שונות בתכלית. אבל היחד הזה טבעי לשתיהן. יוסי ורותי עצמם עשו דרך עד שהחליטו להתעלם מהשוני ולבנות בית. היום הם כבר שליחים שמעבירים את מורשת יהדות אתיופיה הלאה. הם אולי מביטים החוצה, אבל המסרים כאמור מחלחלים אצלם בבית פנימה.

פעם שלישית - חתונה

רותי נולדה בכפר דואדו שבאתיופיה ונקראה אנטהון, כלומר "שתהיה אמא". סבתה של רותי, אם אמה, עלתה לישראל במבצע משה והיא נולדה אחר כך. "אמא שלי מאוד התגעגעה אליה וקראה לי אנטהון כדי שאמלא את חסרונה". המשפחה עלתה לישראל בהיותה כבת חמש. היא לא זוכרת את הכפר, אבל זוכרת את אדיס אבבה, את ההמוניות, את הסוכריות, את התה ואת הדודה שאביה סחב כי היא לא ראתה טוב. המשפחה עלתה לארץ במבצע שלמה.

הם הגיעו לאתר הקרוואנים במעגלים ומשם עברו לקריית מלאכי. "למדנו בממ"ד, אבל אף פעם לא הייתי דתייה מדי. כשהייתי בכיתה ז', הגיעה אליי חברה בליל שבת ואמרה לי שאני חייבת ללכת לסניף, כי הגיע מדריך מיוחד". את המדריך היא לא מצאה. במקום זה פגשה סניף עולים עלוב למראה, אבל מלא באנשים ערכיים ובאידיאולוגיה. "הרגשתי שזה המקום שלי". היא הייתה חניכה ומדריכה בתוכנית מנהיגות ליוצאי אתיופיה, ולבסוף הייתה קומונרית בסניף העולים של העיר לוד. "יש לי הודיה גדולה לתנועת הנוער הזאת, כמה היא מושכת ילדים לעלות למעלה". ויש לה עוד הודיה אחת לתנועה: יוסי.

הוריו של יוסי עלו לישראל מאנגליה והותירו מאחור משרות טובות ומשפחה. הם גרו במשך כמה שנים בבארות יצחק, "שם ההורים שלי החליטו שאנחנו מאמצים אנשים שהגיעו להכשרה בקיבוץ. בחמש השנים שהיינו שם אימצנו אחים מכל רחבי העולם. התחנכנו על קיבוץ גלויות. הם נעצו את היתד, אנחנו רק ממשיכים אותם". יוסי גדל ביישוב חשמונאים, שבו שוררת "אווירה אמריקאית" כהגדרתו. גם הוא היה מחובר לבני עקיבא, ובמקביל ללימוד בישיבת ההסדר הגיע גם הוא לסניף העולים בלוד, כדי להיות מדריך של חבריא ב'. הוא ורותי התחילו לדבר על אפשרות של הקמת בית, "דמיינו איך זה יהיה, אבל לא חשבנו שזה אפשרי. התרבות מאוד שונה", מספר יוסי, "רותי חתכה".

רותי: "זה היה נראה לי ממש לא שייך. חשבתי שאני אתחתן עם אתיופי. דמיינתי מישהו שמכיר את העדה, בחור אתיופי שיעביר צחוקים עם האחים שלי וריקודים וכאלה. היו לי חברות לא אתיופיות, אבל להתחתן זה משהו אחר. יוסי אפילו לא בא ממשפחה ישראלית". השניים נפרדו. הוא יצא עם אשכנזיות, היא יצאה עם בחורים אתיופים, אבל שום דבר לא קרה. שנה וחצי אחר כך יוסי ביקש שינסו שוב. הפעם הוא זה שאמר שאין סיכוי. "פחדנו על הילדים שיהיו לנו ועל הזהות שלהם". כשחזרו לקשר בפעם השלישית והחליטו להינשא, הם כבר היו בשלים ולא האזינו לקולות הפנימיים והחיצוניים שהיססו. המשפחה הבריטית של יוסי והמשפחה האתיופית של רותי קיבלו חתן וכלה מרקע שלא ציפו לו, אבל הביטו באדם שלפניהם וקיבלו אותם למשפחה. "בצד החיצוני", אומר יוסי, "אנחנו נראים כמו שני קצוות, אבל רותי ואני מאוד דומים מבפנים". שני בני הזוג מעריכים מאוד את ההורים שלהם על כך. הם יודעים שלא תמיד הסיפורים האלה נגמרים בחיבוק הדדי.

רותי, בפועל התחתנתם בחתונה ציונית דתית קלאסית, שהיא שונה לגמרי מחתונה אתיופית.

"נכון. ההורים שלי לא היו אף פעם בחתונה של הציונות הדתית. הייתי צריכה לעשות איתם חזרות מה עושים בטקס. אמרתי: הנה יוסי באמצע, ויש מנהג שהכלה והאימהות מסתובבות סביבו שבע פעמים. אמא שלי הסתכלה עליי במבט שואל. כל המנהגים היו זרים לה".

הם לא התרעמו על זה? כל אחד רוצה לחתן את הבת שלו כמו שנהוג אצלו.

"ההורים שלי מאוד זורמים ומבחינתם מה שאני עושה זה טוב. ביקשנו מהרב דוד יוסף ז"ל, מנהיג של העדה שגם נהג לכתוב שירים, שיקריא שיר געגועים לירושלים לפני שיוסי שבר את הכוס. הרגשתי שזה מחבר את המשפחה שלי לכל הערב הזה. והיו גם ריקודים אתיופיים". ערב אחרי החתונה הייתה מסיבה שנהוג לערוך בעדה אחרי מסיבת החתונה הרגילה, "ההורים שלי הגיעו לשם כמו חתן וכלה. זה היה האירוע שלהם".

יוסי מחייך: "בעצם היו לנו שתי חתונות".

הגישור בין התרבויות הוא לא רק בין מנהגים. קיימים הבדלים מהותיים בין ההלכה האתיופית כפי שנשמרה באדיקות ובמסירות נפש בגלות, ובין ההלכה האורתודוקסית שהתפתחה לאורך שנות הגלות ומקובלת על רוב העם. ההבדלים האלה גורמים לקושי ולכאב לב, בעיקר בתוך העדה, בין אלה שהחליטו לשמור את ההלכה האורתודוכסית ובין אלה שרואים בשמירה על מסורת אבות הכרח. גם כאן, יוסי ורותי מצאו דרך לגשר על המסורות השונות.

רותי: "אנחנו מנסים לסלול דרך. זה לא פשוט".

יוסי: "זה מורכב, אבל אפשרי".

רותי: "מהספרים שקראנו למדנו שבשנות ה-60, ה-70 וה-80 הגישה הייתה מאוד של רצון ללמוד ולשמוע. היום זה כבר מעורבב עם תחושות של פגיעה מגזענות, חוסר קבלה וחוסר כבוד". להשקת הספר שלהם יוזמנו קייס סמאי אליאס, שהוא ראש הקייסים, והרב משה ברוך, שהוא נכד של קייסים והיום רב חרדי. "אנחנו משלבים".

"אין יהודים לבנים"

לפני חמש שנים הבינו רותי ויוסי שהם מהווים השראה לאחרים, סמל לקיבוץ גלויות. יוסי, מורה ומוזיקאי במקצועו, חיפש שיר שישלים את הדיסק שלו. הוא לקח את המילים של אברש בן ברוך, מורה ומשוררת וחברה של רותי, ושינה אותן מעט. היא כתבה על חברה מרוסיה שלא פגשה אלפיים שנה והנה הן מתאחדות בקיבוץ גלויות. יוסי הסב את המילים כך שיעסקו באיש ואישה ויצר קליפ שקרא לו "נס אלוקי". הסרטון משלב תמונות מרגשות מהחתונה שלהם. הרבה אנשים צפו והתרגשו. במקביל הם נסעו להעביר שיחה בגבעת וושינגטון אצל התלמידות של בן ברוך. "מצאנו את עצמנו מספרים את סיפור ההיכרות שלנו", אומרת רותי, "ונהיה לזה ביקוש". הם התחילו להעביר שיחות לנוער ומבוגרים וגם מופעי מוזיקה עם נגיעות אתיופיות. יום אחד התקשרה רכזת חברתית מחשמונאים וביקשה שיעלו הצגה לילדים. השניים הפשילו שרוולים ויצרו הצגה שמספרת את סיפורה של העדה.

צפיתי בהצגה של בני הזוג כשהגיעה ללוד, לכבוד חג הסיגד. יוסי שיחק את פרופסור דניאל הלוי שיצא בשליחות לכפרי היהודים באתיופיה בשנת 1867, ורותי - את אנשי הכפר. יוסי מתקרב מהוסס לרותי. היא שואלת אותו "מי אתה?", הוא מציג את עצמו כפרופסור יהודי שהגיע לבדוק את שלום אחיו. היא לא מאמינה לו: "לא יכול להיות שאתה יהודי. אין יהודים לבנים". עיני הקהל נפערות בתמיהה. אף פעם לא חשבנו על זה ככה, אבל המשפט הזה אותנטי.

ההצגה מאוד מעצימה את בני העדה, היא מספרת שהם מגיעים ממסורת עמוקה של יהדות.

רותי: "זה מדהים. לא אשכח את השיחה שעשינו השנה בנתניה. הגענו למתנ"ס מלא אתיופים, ואמרתי: איזו פדיחה, מה כבר יש לנו לחדש להם? נראה לי שזו הייתה ההצגה שהכי הרגשנו בה שהקהל יצא עם אור בעיניים. היה שם מישהו שאמר: אני הייתי באתיופיה, ככה זה היה". ויש גם צביטה ותמיהה: "תמיד בדרך לשיחות והצגות אני שואלת את יוסי: מה נסגר? אנחנו פה כבר עשרות שנים, למה עדיין צריך את ההצגות האלה? זה קצת עצוב שיש לזה מקום וביקוש. ילדים בבית ספר יסודי אמורים לגדול על כך שאתיופי זה לא שונה ושבני עדות שונות מתחתנים זה עם זה. אבל מתברר שיש לזה מקום. היינו בהצגה ברמלה ולא ציינו שאנחנו נשואים. בסוף יוסי סיפר שאנחנו נשואים ויש לנו חמישה ילדים. כולם שאגו: מה?!"

בני הזוג טורצקי משמשים לא פעם אוזן קשבת לנערים ונערות שחווים את הקושי שבזוגיות בין-עדתית או מתלבטים בנושא. "הייתה תלמידה אשכנזייה מאחת האולפנות ששאלה: אם ההורים שלי כל הזמן חינכו אותי שאני צריכה להתחתן רק עם אשכנזי, האם אני צריכה להקשיב להם?"

יוסי: "הייתה אחת שבכתה לנו שאח שלה יוצא עם אתיופית וההורים מתנגדים. הייתה מישהי שסיפרה שהיא ממשפחה תימנית ואבא שלה לא מקבל בן עדה אחרת. שלחנו לה ולזוגות מתלבטים לינק של הסרטון שלנו 'נס אלוקי' והם קיבלו פרופורציות".

זו שליחות שנפלה עליכם.

יוסי: "לא תכננו את זה. האמת היא שאנחנו גרים ביישוב, ורותי הרגישה הרבה זמן שהיא חייבת לתרום לקהילה ולתת מעצמה לעדה".

רותי: "הרגשתי שיש כל כך הרבה מה לעשות ולעזור ואני מנותקת מהם. פתאום מצאנו את עצמנו ממשיכים לגור ביישוב, אבל מגיעים לכל מקום בארץ עם הנושא הזה".

"טורצקי זו את?"

גם רותי חוותה גזענות. לא בשנים האחרונות, כי הם מתגוררים ביישוב כרם רעים שבבנימין ומבחינת רותי זה "סוג של בועה". אבל בעבר, כשנסעה להתראיין לתפקיד של מורה באחת האולפנות בצפון, ציפתה לה הפתעה. "המנהל ראה אותי ואמר 'לא חשבתי שטורצקי זו את'". את ההתבטאות הזאת רותי דווקא קיבלה. היא לא הבינה שאם הוא היה יודע שטורצקי זו היא, הוא לא היה מזמין אותה. "העברתי שיעור וסיימתי. אני חושבת שהיה בסדר. נכנסנו לדבר. חשבתי שהוא ידבר איתי על השיעור. אבל הוא אמר לי 'אם אני מקבל אותך, הורים ירימו גבה'. זה היה נושא המפגש בינינו". היא מחסירה פרטים כדי לא להסגיר את המקום המדובר. "עד אז, כששלחתי קורות חיים למקומות עבודה לא ידעתי למה לא לקחו אותי. הוא לפחות היה ישיר. אמרתי לו תודה על הכנות". אגב, אותה אולפנה הזמינה מאוחר יותר את בני הזוג להעביר שיחה על ההיכרות שלהם ועל היותם זוג בין-עדתי. "בעצם אמרו לנו: אתם טובים להעביר שיחות בחג הסיגד, אבל עד כאן".

אבל בני הזוג לא רוצים לקחת את השיחה למקום הזה. הם מקפידים לא לראות את המציאות במשקפיים האלה. "אני יודעת שאנשים אחרים היו עושים מזה מטעמים. אבל מה זה יעזור? תראי את הסיפור של יקבי ברקן. חשוב שיפרסמו אותו. אבל אני חושבת על נער או על ילדה מהעדה שרואים כתבה כזאת. האם זה ייתן להם כוח, או שזה ישדר להם 'למדתי, יש לי תואר ולא מקבלים אותי'. סיפור כזה יגרום להם לא להתאמץ לעשות תואר".

יוסי ורותי מסבירים שההתמודדות של צעירי העדה עם גזענות ופירוש המציאות היא יומיומית. רותי מספרת על אח שלה, "ילד טוב", שאחרי מסיבה עם חברים הלך ליישוב ליד קריית מלאכי וישב עם שני חברים מהעדה. "המשטרה סיירה שם והחליטה שהם בטח פרצו לאחד הבתים. לקחו אותו למעצר. אמא שלי לא ידעה מזה ואחותי הייתה צריכה לבוא ולשחרר אותו. גם אחי שעובד בהייטק אומר שלאנשים קשה לאכול את זה שהוא שם". עם זאת, היא מעדיפה לראות את גילויי הגזענות כמקרים חריגים. "אני חושבת שכל עוד העובד הוא טוב ומספק את מה שמצופה ממנו, למנהל לא אכפת מה העדה שלו. לכן אח שלי נמצא בחברה שלו והוא מאוד מוערך ומצליח וככה כל האחים שלי. אף אחד לא עושה להם אפליה מתקנת במקומות העבודה".

הטורצקים נזהרו מלסחוט את לימון הגזענות לטובת שיווק וקידום מכירות של הספר. במהלך פרויקט ההדסטארט שהעלו בני הזוג כדי לממן את כתיבת הספר, יועצים רבים אמרו להם שידברו על גזענות ויציגו את עצמם כמסכנים. יוסי: "התראיינו לגוף תקשורת ובכותרות כתבו: גזענות, סטיגמות ודעות קדומות. זה בכלל לא היה הכיוון. אנחנו מאוד נזהרנו. בסופו של דבר אנחנו אנשי חינוך, ואנחנו רוצים להציג את יהדות אתיופיה בתפארתה, את החיים היהודיים המשמעותיים שהיו לה שם. אנחנו מאמינים שזו הדרך הנכונה".

"בלי אכלו לי, שתו לי"

יוסי מאוד אוהב לקנות ספרים. "בשאר הקניות אני רוצה לצמצם, אבל בכל יריד ספרים שיש אני תמיד הולך וקונה לילדים. יש סיפורי רבי נחמן וסיפורי מעשיות, ויום אחד אני אומר לרותי: אין לך שום ספר על השטייטל שלך. הציונות כתבה ספרים על העלייה, על הקליטה ועל הקשיים של יהודי אתיופיה, אבל לא נכתב על מה שהיה שם. לאחרונה יצא ספר של הרב משה ברוך עם סיפורי צדיקים מאתיופיה, אבל הוא יחיד". ההצגה שהעלו בני הזוג חשפה אותם לעובדה שיש צמא למידע על מה היה שם, והם החליטו לכתוב ספר ולהסתייע במימון המונים. הסרטון שליווה את הפרויקט הראה את בנותיהם הגדולות שואלות את אמן שאלות על ילדותה ועל מה שהיה לפני שהגיעה לארץ. "אין לרותי ספר לקרוא מתוכו. זה סוג של 'והגדת לבנך' וזה דיבר להרבה אנשים". השניים החליטו ללכת על ספר גדול, צבעוני ומאיר עיניים. אחרי תחקיר של כמה חודשים הם הבינו שיש להם חומר לשלושה ספרים. "הספר שיצא עכשיו הוא רק הראשון בסדרה".

הדסטארט הוא הימור מטורף.

יוסי: "התייעצנו עם הפורום לחברה האזרחית והם עשו לנו סדר. בהתחלה חשבנו שאנחנו הזויים, איך נשיג סכום של 100 אלף שקלים?". הסיפור הרי חיובי ולא קורע לב, לכן חבריהם שניסו לעשות פרויקטים דרך הדסטארט הציעו להם לרדת מהעץ. "רק מישהו אחד אמר לנו: לכו על סכום גדול ורציני כי יש לכם סיפור טוב. העדפנו להקשיב לו". אחרי לא מעט מאמץ, דפיקות לב, עליות ומורדות הם הגיעו ליעד. 700 אנשים תרמו, מכל הארץ ומכל המגזרים.

רותי מתרגשת מכל מעטפה שהיא מכינה לתומכי הפרויקט. התמיכה לא מובנת מאליה. "היו תגובות מאוד מרגשות". מישהי כתבה שהיא חוגגת לבתה המאומצת בת מצווה, שהיא רוצה לעסוק בשורשים המשפחתיים והנה יש לה ספר לפתוח בו. לפרויקט נרתמו גם ההורים של בני הזוג ואפילו הסבתות של השניים. אבא של יוסי יצר קשר עם סוזן פולק מה-AAEJ, האגודה האמריקנית למען יהודי אתיופיה, שפעלה רבות למען העלאת יהודי ביתא ישראל. "היא זו שהלכה לכפרים באתיופיה לפני מבצע שלמה ואמרה להם לצאת לשגרירות באדיס אבבה", מספרת רותי. "נפגשנו איתה כאן בארץ. ההורים שלי זכרו אותה משם. היא חילקה לאנשים כסף כל חודש בתקופת ההמתנה לעלייה". אחרי הפגישה היא חזרה לבני הזוג והראתה להם מסמך ובו רשומים בני משפחתה של רותי כשהגיעו לאדיס. "בשבילה זו סגירת מעגל, העליתי אנשים ועכשיו הנה הפירות". היו גם אנשי ציבור שהתגייסו, החל ממוטי יוגב שהצטלם לסרטון תמיכה ותרם סכום נדיב ועד אישי ציבור מוכרים בעדה האתיופית.

אחרי שגויס הסכום, הרגיש יוסי את כובד האחריות. "רצינו להיות מדויקים, הרבה אנשים סומכים עלינו". המאייר אלחנן בן אורי, שהוא גם חבר טוב, עזר להם לגייס את חיים ואפרת אקשטיין. חיים כתב ואפרת ערכה, ובני הזוג טורצקי כתבו את התסריט והגו את העלילה. כדי לדייק את הצד ההיסטורי, הם לא הסתפקו בקריאת מחקרים אלא נועצו בחונניהו אשטה ובמומחים נוספים בתחום. הרצון להיות אותנטיים, לאייר איורים מדויקים לתקופה ולספר את הסיפור כהווייתו הביא לדיונים רבים בקבוצת הספר. לספר, אשר מספר על מסעותיו של פרופ' דניאל הלוי באתיופיה לפני כ-150 שנה, הוכנסו גם קריצות כדי להקליל. למשל כאבי הכתפיים של הפרופסור הנכבד אחרי שרקד בחתונה, או המפגש שלו עם אחד הרטבים החריפים, שגורם לו לירוק אש. את החוויות האלה בני הזוג לא המציאו. יוסי חווה אותן על בשרו, כשנפגש עם המאכלים ועם הריקודים האלה בפעם הראשונה. במהלך כתיבת הספר חלה אביה של רותי ונפטר. ההתרגשות על צאת הספר לאור מעורבת עם העצב על מותו של אביה, אבל היא שמחה שהצליחו להקדיש את הספר לזכרו.

יוסי: "אני מרגיש שהספר גדול מאיתנו, הוא כבר של עם ישראל".

מעניין שההיסטוריה של ביתא ישראל היא חלק מחומר הלימוד לבחינת הבגרות בהיסטוריה.

רותי: "נכון. אחד מהדברים שהרבה מתרעמים עליו בעדה הוא מדינת ישראל. ואני אומרת: מה זאת אומרת? המדינה עושה כל כך הרבה, משקיעה המון משאבים ורוצה שהקהילה תשתלב. יש קשיים גדולים מאוד, אבל זה לא אומר שהמדינה לא עושה מספיק. אחייניות של יוסי ראיינו אותי במסגרת הבגרות שלהן, והיו עוד בנות שביקשו. זה כן נמצא וכן קיים".

כשבני הזוג פוגשים קרובי משפחה, הם מנסים להביא את הגישה שלהם אל השיח, וזה קשה. לדברי רותי, "הם מושפעים מהתקשורת".

יוסי: "הבאסה הזאת ועוד באסה, לאן הן מובילות? זה מעגל שלא יוצאים ממנו. צריך לדבר על הפגמים אבל הדור הצעיר מחפש אופטימיות".

רותי: "אני חושבת שרבים מהתומכים התחברו לסיפור שלנו ולספר שלנו בגלל זה. לא עוד פעם אכלו לי, שתו לי. אנחנו מביאים משהו אחר".

אבל אפשר לטעון שאת הצלחת ואחרים לא. את למדת ויש לך תואר למשל, לא כולם הגיעו לזה.

רותי: "זה שאני עשיתי תואר והם לא, זה לא בגלל שהמדינה לא נתנה. הפוך. אני למדתי במימון המדינה. יש מלגה של מינהל הסטודנטים לבני העדה, מממנים גם תואר ראשון וגם שני. זה קשה כי צריך הרבה כוח רצון, ויש הרבה קשיים, אבל זה לא בגלל המדינה".

שני בני הזוג עובדים כעת בשיווק הספר ובקרוב ימשיכו לכרכים הבאים. אבל ליוסי יש חזון עתידי שהיה רוצה לממש, שאינו קשור דווקא לביתא ישראל. "הגענו למסקנה שכל הילדים שנולדו בארץ לא יזכרו בעוד כמה שנים את קיבוץ הגלויות. אנחנו רוצים להראות איך כאילו יצאנו ממצרים. לייסד מקום שבו כל מבקר ירגיש את הנס הזה".

רותי שולפת את התנ"ך מארון הספרים, פותחת בירמיהו ט"ז ומצטטת: "לכן הנה ימים באים נאום ה' ולא ייאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדיחם שמה והשבתים על אדמתם אשר נתתי לאבותם". וחותמת: "נס קיבוץ הגלויות, מה שקורה פה, הוא אחת ההוכחות שחי ה'". ויוסי מוסיף: "במיוחד הנידחים, אלה שאפילו לא ידעת שהם קיימים. זו הברכה הגדולה".