גילוי אם החיטה העניק לו שם בינלאומי. אהרון אהרונסון
גילוי אם החיטה העניק לו שם בינלאומי. אהרון אהרונסוןצילום: באדיבות בית אהרונסון

ט"ו באייר תרע"ט, 15 במאי 1919. בנמל תעופה קטן בפאתי לונדון מתכנסים כמה אנשים על יד מטוס נוסעים קל. מזג האוויר סוער במיוחד, והמטוס הקל אמור לטוס לכיוון פריז, מעל תעלת למאנש. הימים הם ימי המשא ומתן והדיונים של הסכמי השלום בפריז לאחר מלחמת העולם הראשונה. אחד מנושאי הליבה בשיחות הוא עתידה של ארץ ישראל והדרישה של התנועה הציונית להכרה בזכותו של העם היהודי בארץ ישראל. לשם כך היה צריך לשכנע את הבריטים לעמוד בהצהרת בלפור, לשרטט את הגבולות שהתנועה הציונית דורשת בשביל הבית הלאומי, ולשכנע את כל הצדדים לחתום על הגבולות הללו. המטוס הקל היה אמור להוביל את אחת הדמויות המרכזיות בפעילות הדיפלומטית הזאת אל הדיונים בפריז: אהרון אהרונסון, מייסד תנועת ניל"י ודמות בעלת שם בקנה מידה בינלאומי.

מזג האוויר הקשה הציב דילמה מורכבת במיוחד. היה ברור לכול שחציית התעלה בתנאים אלה מסוכנת מאוד. בזמן שהטייס המשיך לתדלק את המטוס ולהכין אותו לדרך, ניגשה לאהרונסון צילה שוהם, אחותו של אבשלום פיינברג, חברו ושותפו לייסוד ניל"י שנרצח במהלך מלחמת העולם הראשונה, וניסתה להניא אותו מלטוס. מסיבות שאינן ידועות, החליט אהרונסון לקחת את הסיכון ולנסות להגיע לפריז. איש לא יודע מה קרה בדיוק באותה טיסה, אבל ההערכות הן שבאמצע הדרך המטוס הקל לא עמד ברוחות החזקות והתפרק באוויר מעל התעלה. אהרונסון והטייס נעלמו ומקום קבורתם לא נודע עד היום הזה.

באותו חדר עם ויצמן

סופו הטראגי של אהרונסון, שהשבוע צוינו מאה שנים למותו, הוא רק אקורד הסיום של 30 שנות פעילות אינטנסיבית שהוביל, פעילות שגם הייתה שנויה במחלוקת בתוך היישוב בארץ באותם ימים. תרומתו להשגת הצהרת בלפור ולקביעת גבולות המנדט הבריטי והחיזוק המשמעותי שהעניק לקראת הקמת מדינת ישראל נשכחו מעט מן התודעה הישראלית. "אחת הטרגדיות הגדולות של אהרונסון זה ששכחו אותו", אומרת נירה אפרתי, מנהלת מוזיאון ניל"י - בית אהרונסון. "כולם זוכרים את חיים ויצמן, אבל אף אחד לא זוכר שאהרונסון היה באותו חדר עם ויצמן בזמן הצהרת בלפור. החלק שלו בכל התהליכים המדיניים הללו עצום".

אהרונסון נולד ברומניה בשנת 1876, ועלה לארץ עם הוריו במסגרת העלייה הראשונה כשהיה בן שש. כשהגיעו לארץ, היו הוריו ממקימי המושבה זיכרון יעקב. מגיל צעיר התגלה כמחונן ונשלח על ידי הברון רוטשילד ללימודי אגרונומיה בבית הספר לחקלאות גריניון בצרפת. "כשחזר מינה אותו רוטשילד למפקח על עבודת החקלאות במטולה. הוא היה אז רק בן 20", מספרת אפרתי.

השידוך בין אהרונסון למושבה שזה עתה קמה לא האריך ימים, ובעקבות סכסוך עם פקידי הברון וקבוצת חקלאים עזב אהרונסון את המושבה ועבר לטורקיה, שם ניהל חווה גדולה והחל ברקימת הקשרים שהביאו אותו למעמד ייחודי בהמשך הדרך. "אהרונסון הוא אחת הדמויות המרתקות בקרב ההנהגה היהודית בארץ באותן שנים", אומרת ההיסטוריונית ד"ר ימימה חובב ממכללת הרצוג. "הוא היה מאוד שונה מדפוס האנשים הבולטים באותה תקופה. כשהוא חוזר לארץ מטורקיה, מי שמתחילים לבלוט בארץ הם אנשי העלייה השנייה, הסוציאליסטים, החלוצים. אהרונסון מייצג את המחנה הפוליטי האחר, הבורגני יותר. חלוצי העלייה השנייה קראו להם בזלזול 'בועזים' על שם בועז ממגילת רות, אפנדים שיש להם פועלים ערבים ורוכבים כל היום על הסוסים שלהם. זה היה מאוד מנוגד לאופי שאנשי העלייה השנייה ניסו ליצור".

והניגודיות הזאת ליוותה את שנות פעילותו?

"זה היה הרבה יותר מניגודיות. זה היה סוג של עימות בין שני המחנות, שהשפיע רבות על אהרונסון. צריך להבין שערב מלחמת העולם הראשונה הוריו של אהרונסון כבר היו תושבים ותיקים בארץ, והם נחשבו לסוג של אצולה. כמובן שהארץ הייתה מאוד ענייה באותם ימים, אבל יחסית הם היו בעלי נכסים. אנשי העלייה השנייה ראו בבעלות על נכסים ובעושר דבר שלילי. אהרון עצמו היה התגלמות כל מה שהם התנגדו אליו. אתה מסתכל על התמונות שלו ורואה אדם מכובד עם חליפות, מישהו שקיבל חינוך צרפתי, אדם קוסמופוליטי. המכונית הפרטית הראשונה שהגיעה לארץ הייתה שלו".

נקודת שוני מהותית נוספת בין אהרונסון ואנשי העלייה הראשונה ובין אנשי העלייה השנייה הייתה יחסם למסורת וליהדות. בעוד אנשי העלייה הראשונה היו בעלי דרגות זיקה שונות ליהדות, אנשי העלייה השנייה היו רחוקים ממנה מאוד. אהרונסון עצמו כבר לא היה דתי, אבל הוריו כן, ובתמונות המשפחתיות רואים את אביו עטור זקן ואת אמו עטוית מטפחת. כל אלה היו הרקע לעימותים הקשים שהתנהלו לאורך השנים בין אהרונסון וחבריו ובין אנשי העלייה השנייה.

באותן שנים נחשב אהרונסון כמי שינהיג בבוא העת את המחנה האזרחי, שהתאחד בשנות ה-30 עם הרוויזיוניסטים, אך מותו הפתאומי גדע את התהליך. ועם כל זה, הוא הספיק להטביע חותם בשורה של תחומים ב-42 שנות חייו. "אהרונסון חתום על כמה תגליות מדעיות שהקנו לו שם בזירה העולמית. הוא זה שגילה, כשהיה בן 30, את אֵם החיטה - חיטת בר, שממנה פותחה החיטה התרבותית שבה משתמשים כיום. המשמעות של זה לעולם החקלאי היא מהפכנית. בעקבות הגילוי הזמין אותו משרד החקלאות האמריקאי, ובדרך הייתה לו שורה של מסעות באירופה, בצפון אפריקה וכמובן באמריקה. בכל מקום התחילו לכבד אותו. זה נתן לו מעמד מיוחד מאוד, קונצנזוס עולמי. זה הוביל לכך שהאמריקאים סייעו לו להקים חוות ניסיונות בעתלית, הראשונה מסוגה במזרח התיכון, שם הוא הרכיב צמחים וניסה להתאים אותם לאקלים בארץ", אומרת אפרתי.

ובעוד ברחבי העולם זכה אהרונסון לכבוד רב, אנשי העלייה השנייה זלזלו בו באופן בולט במיוחד. המניע היה, כמובן, השתייכותו של אהרונסון למחנה האחר. "יש סיפור שסיפרה בזמנו רחל ינאית בן צבי. היא גם למדה חקלאות בחו"ל, ובזיכרונות שלה היא מספרת שעבדה בחוות הניסיונות שלו. היא מספרת על הספרייה המדהימה שהייתה שם, ועל האוספים העצומים של הצמחים שהוא אסף מכל מסעותיו ומהסיווגים הרבים שעשה. לדבריה, מצד אחד הוא הסתכל עליה בעין עקומה, כי היא מהמחנה היריב, ולעומת זאת החברים שלה כמעט החרימו אותה על כך שהעזה להיכנס לחווה שלו", אומרת ד"ר חובב.

הראשון להזהיר מהגרמנים

המחלוקות בין המחנות השונים ליוו את היישוב היהודי בארץ גם עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. אנשי העלייה השנייה, שבלאו הכי סלדו ממשפחת אהרונסון וחבריה, התנגדו קשות להקמת מחתרת ניל"י, שהקימו בני המשפחה. "המטרה של ניל"י הייתה להביא את הבריטים לארץ כמה שיותר מהר, כדי שיחליפו את הטורקים. אנשי העלייה השנייה לא רצו להרגיז את הטורקים. בשלב מסוים, כששרה אהרונסון נתפסה והטורקים עינו אותה ואת אביה, הם שלחו אותה בחזרה לזיכרון כדי לאסוף בגדים לקראת המעבר לכלא עכו. ברחובות זיכרון יצאו אנשים והחלו לירוק עליה", אומרת אפרתי.

היחס של אנשי העלייה השנייה כאב מאוד למשפחת אהרונסון. אחיהם של אהרון ושרה, אלכסנדר, כתב במכתב לחברו חיים ריפרין את הדברים הבאים: "יום יבוא ויתעורר הנוער העברי בארץ והלוך ילך צמא ולא למים, ורעב ולא ללחם, וחפש יחפש את המילה החיה. אז אולי יתגלה אחד אשר בידיים רועדות יגיש את מגילת שרה, את סיפור האנשים הפשוטים אשר אהבו את ארצם בכל דמם התם והצעיר. את סיפור קומץ הגיבורים, אשר ה' הגדיל לעשות איתם, והפיל בידם את הצבא הטורקי. את דברי ימי סבלם, את כל ההשמצה והחרפה אשר שפכו עליהם".

מחתרת ניל"י הוקמה רק באמצע מלחמת העולם הראשונה, ולמעשה, גם הרצון להביא את הבריטים לארץ נולד רק בשלב מתקדם שלה. לפני כן התפיסה הייתה להיבלע בתוך האימפריה העות'מאנית. "ערב מלחמת העולם הראשונה התוכניות היו אחרות לגמרי. באופן חריג הייתה הסכמה בין אהרונסון ובין אנשי העלייה השנייה. כולם הסכימו שצריך להתעת'מן. בגלל שרוב אנשי העלייה השנייה היו בעלי אזרחות רוסית, הטורקים הציבו להם שתי אפשרויות: או לוותר על אזרחותם הרוסית ולקבל אזרחות טורקית, או לצאת משטחי האימפריה. באופן מפתיע נוצר קונצנזוס להישאר תחת שלטון הטורקים. בן גוריון ובן צבי מתעת'מנים והולכים ללמוד משפטים בקושטא. יש את התמונה המפורסמת שלהם עם התרבושים באוניברסיטה. וגם אהרונסון וחבריו, ובמיוחד אלה שהיו בגדעונים, מעודדים גיוס לצבא הטורקים. כמה מהם, כמו נעמן בלקינד, אפילו שירתו בתחילת המלחמה בצבא טורקיה", אומרת ד"ר חובב.

אז מה הוביל לשינוי ביחס לטורקים?

"הבקיעים הראשונים התחילו כשהם הרגישו שבעוד הם נותנים את הכול ונלחמים בשביל הטורקים, הטורקים מצידם נתנו להם יחס מאוד משפיל וקשה. הם התחילו להבין שהטורקים הם לא מציאה גדולה, אבל עדיין לא הקימו את ניל"י. לשם כך היו צריכים להתרחש עוד כמה דברים".

אחד מהדברים ששינו את עמדתם של אהרונסון וחבריו היה הידיעות שהחלו להגיע מארמניה על רצח העם שהטורקים מבצעים בארמנים. שרה אהרונסון הייתה באותם ימים בטורקיה, נשואה לאיש העסקים חיים אברהם. הנישואין לא צלחו, ובדרכה חזרה לישראל ברכבת ראתה את הזוועות שהטורקים מבצעים בארמנים. כשחזרה תיארה לאהרון אחיה את המציאות הקשה, והוא זה שחשף את הסיפור בפני הבריטים. בתזכיר ששלח למשרד המלחמה הבריטי ב-16 בנובמבר 1916, שנקרא "פרו ארמניה", כתב את הדברים הבאים: "משימה קשה היא לשבת בלונדון השלווה ולכתוב על טבח הארמנים... מעשי הטבח נתבצעו בקנה מידה כה רחב, מלווים במעשי זוועה כה עצומים ולאורך זמן כה רב באופן כה שיטתי... עד כי כמה שלא ינסה אדם לרסן את עטו... עדיין ייחשב כמי שעוסק בהגזמות... מה שראיתי בעיניי ממש, ומה ששמעתי מפי הסוכנים ששלחתי לחלק של האימפריה הטורקית בו מתבצעים מעשי הטבח הללו בקנה מידה רחב, די בו למלא כרכים שלמים ולסמר שיער". בתזכיר מתאר אהרונסון את מה שראה בעיניו במשך שבועות ארוכים של תצפיות ברחבי האימפריה העות'מאנית. הוא מתאר שוקי עבדים, גירושים המוניים, קבוצות של 12-8 ארמנים נכנסים לתחנות משטרה ונעלמים. בסיכום התזכיר הוא כותב: "הטבח רחב ההיקף ביהודים, שנעשה בצו המצביא הרומי טיטוס, הוא האירוע המתועד היחיד בהיסטוריה השווה בהיקפו לטבח הארמנים". כל זה התרחש כמובן לפני השואה.

היישוב היהודי בארץ היה מודע להתרחשויות ופחד שאם יתמוך בבריטים ובצרפתים, גורלו יהיה זהה. "זה היה סיכון גדול מאוד, וכולם היו מודעים לזה", אומרת חובב. "לכן גם הייתה התנגדות גדולה בתוך היישוב היהודי, וכשניל"י פעלה הייתה שנאה גדולה כלפי חבריה. במובן מסוים אנשי היישוב הרגישו שניל"י מסכנת את קיומם. זה היה נתון בוויכוח עמוק בין הדמויות המרכזיות ביישוב. אבשלום פיינברג שלח להנרייטה סולד מכתב ובו הסביר שהחשש שהתמיכה בבריטים תוביל לטבח ביהודים הוא טעות".

במכתב המדובר אומר פיינברג כי דווקא ההתארגנות המחתרתית נגד הטורקים היא שתציל את יהודי הארץ. "מכיוון שאין מעיזים (הטורקים - א"מ) לשחוט את כולנו בבת אחת יוציאונו להורג לשיעורין, עד אשר נוציא את נשמתנו בדומייה בתוך הבוץ... את המעשים הללו ייתכן למנוע רק אם נאחז מראש, מעכשיו, באמצעים בלתי רגילים שיאפשרו פעולה מהירה ובמועד הנכון", כתב.

אך מה ששבר את גב הגמל בשביל אהרונסון היה החבירה הטורקית לגרמניה במלחמת העולם הראשונה. בין האימפריה הטורקית לגרמניה היו קשרי מסחר עוד לפני המלחמה, בעיקר בכל הקשור למסילת הרכבת החיג'אזית שהתחילה בדמשק והסתיימה בעיר מדינה, שכיום נמצאת בערב הסעודית. יחד עם זה, הצטרפות האימפריה העות'מאנית למלחמה לצד גרמניה לא התקבלה כדבר מובן מאליו. "לא ברור מה גרם לאהרונסון לסלוד מהגרמנים ולחשוב שהם האומה המסוכנת ביותר שיש", אומרת חובב. "מדובר בשנת 1915, היהודים בכלל נלחמים בתוך הצבא הגרמני ואף זוכים לעיטורי כבוד על תרומתם לגרמניה, ולא נראה שיש איזושהי סכנה מיוחדת מהם. יש לו כמה התבטאויות שנשמעות חצי נבואיות, או כאילו יש לו איזה מידע פנימי סודי שלא ידוע לאף אחד אחר, שבהן הוא אומר שגרמניה הולכת לפגוע בצורה בלתי רגילה בעולם ובעם הגרמני. הוא אפילו אומר במפורש שמי שחובר לגרמנים צריך להילחם בו. זה משהו שעל פניו אין לו שום הסבר רציונלי, אבל זה מה שהוביל אותו לפעול נגד הטורקים".

פרט לדברים המפורשים שאמר נגד החבירה הטורקית לגרמניה, גורם נוסף היווה שיקול מרכזי בהחלטה לתמוך בבריטים: ההבנה שהטורקים לא יקימו מדינה ליהודים. באותם ימים התקבעה ביישוב היהודי מוסכמה שמי שתבנה ליהודים בית לאומי היא בריטניה. הרצל כבר ניהל קודם לכן עם הבריטים מגעים לגבי תוכנית אל עריש ותוכנית אוגנדה, וגם חיים ויצמן ניהל מגעים עם הבריטים כל אותו הזמן. "המחשבה הייתה שניל"י יעזרו לבריטים לכבוש את הארץ, והבריטים בתמורה יפרעו את הצ'ק וייתנו מדינה ליהודים. בהצהרת בלפור התברר שההימור היה נכון", אומרת חובב.

מידע שעיצב את המלחמה

הפעילות של ניל"י התמקדה בפעולות ריגול נגד הטורקים. הרעיון היה לנצל את קשריו הרבים של אהרונסון ואת יכולותיהם של שאר 26 חברי המחתרת כדי לאסוף מידע ולהעביר אותו לבריטים. "באותם ימים הייתה מכת ארבה קשה בארץ. בגלל שאהרונסון היה מומחה בעל שם עולמי לחקלאות, שכר אותו ג'מאל פאשה, מבכירי הממשל העות'מאני ומי שתכנן את רצח העם הארמני, להתמודד עם המשבר. אהרונסון המציא מכונה לגירוש הארבה, והיו לו קשרים הדוקים עם הממשל בדמשק. הוא ניצל את כל זה כדי להשיג המון מידע ועדויות מדמשק עצמה, שהייתה עיר ממשל חשובה באימפריה, וגם מהשטח", אומרת אפרתי.

אילו ידיעות הוא העביר לבריטים?

"מלבד העדויות על הארמנים כמובן, הוא העביר ידיעות על מיקומי הכוחות הטורקיים ועל סדרי הגודל של הכוחות. הדברים האלה עיצבו המון את המלחמה. הם למשל שינו את התוכניות של הבריטים לחדור לארץ דרך עזה, שם היו כוחות נרחבים של הצבא הטורקי, והם נכנסו בסוף דרך באר שבע. גורמים בריטיים אמרו אחר כך שחייהם של אלפי חיילים בריטים נחסכו בעקבות המידע של ניל"י".

איך עבדה השיטה של העברת המידע?

"היו כמה שלבים. הם השתמשו בחווה בעתלית כבסיס הפעילות שלהם, לשם הגיע כל המידע מרחבי הארץ ומשם העבירו אותו לבריטים. במשך שנתיים הם ניסו ליצור קשר עם הבריטים ובמשך זמן רב מדובר היה בקשר שביר מאוד. בהתחלה היו תקופות שהבריטים סמכו על ניל"י, והיו תקופות שלא. רגע לפני שהקשר עם הבריטים הפך לקבוע, ב-20 בינואר, נרצח אבשלום פיינברג בדרך לפגישה עם קצינים בריטים בקהיר. שבוע מאוחר יותר, בעקבות הקשר הזה, החלה להופיע בחופי עתלית ספינת הריגול הבריטית מנגם, שדרכה המשיכה ניל"י להעביר את המידע עד לפירוקה בספטמבר 1917, כשחבריה נתפסו ונשלחו למעצר ושניים מהם אף נתלו בדמשק. הספינה הגיעה לחוף בערך פעם בחודש. כשהגיעה הספינה היו יוצאים שניים מחברי המחתרת ומאותתים אם יש להם מידע להעביר. אם היה להם מידע, הייתה נשלחת לחוף סירה שתאסוף את החומר".

הבריטים עצמם התייחסו למידע שהגיע מניל"י כבעל אמינות גבוהה במיוחד, והרבו להשתמש בו. לאחר שנעלם אהרונסון מעל תעלת למאנש כתב אדמונד אלנבי, הגנרל הבריטי שכבש את הארץ מידי הטורקים, מכתב הספד לאחיו של אהרון, אלכסנדר: "במותו של אהרון אבד לי ידיד רב ערך. מדינאי וקצין שאי אפשר למלא את מקומו. הוא היה אחראי בעיקר ליצירת ארגון ביון שדה שלי מעבר לקווי האויב הטורקי. עבודה זו עשה תוך קשיים וסכנה ביעילות רבה. אבל נאמנותו (לממלכה הבריטית - א"מ) גרמה ייסורים נוראיים לקרובים ויקרים לו מידי האויב. למר אהרונסון היה מרץ ללא גבול... אף שהיה ציוני וארצישראלי נלהב, שפע כלפי שכניו הלא יהודים אהבה רחבת אופקים, שסייעה סיוע ממשי לאדמיניסטרציה שלו בארץ ישראל. הרבה חייב אני לעצותיו הנבונות, למתינותו ולזהירותו. מותו הוא אבידה לקיסרות הבריטית הגדולה ולציונות, אבל העבודה שעשה לא תוכל למות לעולם".

פעילותה של ניל"י לא הסתכמה בהעברת מודיעין לידי הבריטים, אלא גם בהכנסת תרומות לתוך ארץ ישראל. "המצב בארץ היה מאוד קשה", אומרת חובב. "היה עוני רב, רעב, מכת הארבה שהרסה חלק ניכר מהתוצרת החקלאית בארץ, ומעל הכול המלחמה, שגם גבתה מחיר כלכלי כבד. כל זה הוביל לכך שהיה צריך להביא כסף מבחוץ, אבל בשעת מלחמה זה כמעט בלתי אפשרי, במיוחד ממדינות אירופה. דרך מנגם הביאו לארץ הרבה כסף. את הכסף קיבל דיזינגוף, ראש עיריית תל אביב באותם ימים, והוא זה שחילק אותו. זה הגיע למצב הזוי, שאת הכסף שמביאה ניל"י מחלק המחנה השני. בשלב מסוים זה הפך לביזארי יותר, כאשר חברי ניל"י נתפסו. אף אחד ביישוב לא רצה קשר לכסף הזה כי פחדו מההשלכות, אבל מצד שני היו חייבים את הכסף. מי שבסוף הסכימו לקחת את הכסף היו ארגון השומר, המתנגדים הכי גדולים לאהרונסון. הדבר הכי נורא היה שכשלישנסקי, חבר ניל"י, נתפס ועמד לצאת להורג בדמשק, הייתה אפשרות לפדות אותו, והשומר לא היו מוכנים להשתמש בכסף - שניל"י הביאו - בשביל לפדות חבר ניל"י".

בחלקה השני של המלחמה אהרונסון כבר לא ישב בארץ ישראל, אלא העביר את עיקר ימיו על הציר שבין לונדון לפריז, שם הצטרף לוועד הצירים הציוניים ופעל יחד עם חיים ויצמן במישור הדיפלומטי מול הבריטים. תפקידו הדיפלומטי היה מרכזי כל כך, עד שנוסח הצהרת בלפור הגיע אליו ואל אחיו שמואל כדי שיעירו את הערותיהם. בזמן מתן ההצהרה שהה אהרונסון באותו החדר יחד עם חיים ויצמן. לאחר המלחמה חלקו הדיפלומטי רק התרחב. הוא היה האיש האמון מטעם התנועה הציונית על שרטוט הגבולות של ארץ ישראל שבהם תקום מדינת ישראל. חלק מאותם שרטוטים אכן נקבעו כגבולות בין צרפת ובריטניה. היעלמותו באותו יום סוער, לפני מאה שנה בדיוק, גדעה פעילות ענפה של אחת הדמויות המרכזיות בתנועה הציונית באותם הימים, ונשכחה לאורך השנים.

"זה לא שלא יודעים מי זה אהרונסון, אבל הציבור לא יודע כמה חשוב הוא היה למפעל הציוני. הוא היה גם מדען בעל שיעור קומה נדיר, שתרם רבות לחקלאות בארץ. הוא האיש שהמציא את הריגול והמודיעין הישראלי, וגם היה מדינאי שהשפיע על המהלכים הבינלאומיים באותם ימים. מה שאהרונסון הספיק בחייו הקצרים, מנהיגים גדולים לא עושים בתקופת חיים כפולה", מסכמת אפרתי.