בשבע מהדורה דיגיטלית

מדורת ההבלים

האם הגיע הזמן לבטל את ל"ג בעומר? האם זה בכלל אפשרי? ולמה צה"ל צריך ללמוד ממכבי נתניה?

דביר שרייבר , י"ח באייר תשע"ט

בדיוק כשראש הממשלה עסוק בכיבוי שריפות. מדורת ל"ג בעומר
בדיוק כשראש הממשלה עסוק בכיבוי שריפות. מדורת ל"ג בעומר
צילום: יוסי זמיר, פלאש 90

"באמת", אמרה לי מישהי לפני כמה ימים, "הגיע הזמן לבטל את הפארסה המביכה הזאת".

"את מתכוונת לאירוויזיון", ניחשתי.

"אני מתכוונת לחגיגות האינפנטיליות שאין להן שום יסוד ורק מעכירות את האוויר ואת האווירה".

"אה", הנהנתי, "הנכבה".

"אני רצינית", היא מחתה, "כולם מתלוננים על זה ואף אחד לא מעז לעשות שום דבר!"

"מזג האוויר?"

"ל"ג בעומר!" היא רתחה, "אתה לא חושב שהגיע הזמן לבטל אותו?!"

פזלתי הצידה וחיכיתי לפאנץ'. לא היה פאנץ'. הייתה רק אישה אינטליגנטית למדי שרשפה אש כמו מדורה עצבנית שיצאה מכלל שליטה.

"תסביר לי", היא דרשה במפגיע, "למה צריך לזהם את האטמוספירה עם המדורות המסריחות האלה".

"לא חייבים", ניסיתי להנמיך להבות, "זה מנהג".

"שאף אחד לא יודע מה המקור שלו".

"דווקא כן יודעים", התעקשתי, "בל"ג בעומר פסקה המגיפה מתלמידיו של רבי עקיבא".

"ובגלל זה יהודים שורפים את כדור הארץ".

"הם לא שורפים. הם רק קצת, ככה, חורכים".

"אז בגלל שהמגיפה פסקה צריך להביא גם את סוף העולם?"

"בואי לא נגזים, זה לא סוף העולם", אמרתי, "והמדורות הן לכבוד ההילולה של רבי שמעון בר יוחאי. ומרד בר כוכבא. וזכר לקומזיצים של הפלמ"ח. מה את רוצה ממני, לא אני המצאתי את החג הזה".

"מצוין, אז בוא נבטל אותו".

"את לא יכולה לבטל".

"למה?"

"מסורת".

"מסורת נועדה להתבטל. אתה רוצה להגיד לי שאברהם אבינו חגג את ל"ג בעומר?"

"לא יודע..."

"ובני ישראל במדבר הדליקו מדורות?"

"אז מה, הם ישבו בחושך? הם יצאו ממצרים, לא מפולניה".

"זה לא קשור לל"ג בעומר".

"בסדר, המסורת הזאת התחילה אחר כך".

"וזה בדיוק מה שאני אומרת. המסורת של אברהם אבינו זו לא המסורת של בני ישראל במדבר, שהיא לא המסורת שלנו שגם אותה הגיע הזמן להחליף. מה עוד שהמסורת של ל"ג בעומר, אפעס, לא ממש סגורה על עצמה, לא ככה?"

הרגשתי כמו תפוח אדמה שנשכח יותר מדי זמן בין גחלים לוחשות דברים מפחידים. האמת היא שגם אני לא לגמרי משתגע על החג הזה. אני לא אוהב את החום, את הסירחון, את העשן שמחסל כל אטום פנוי של חמצן באוויר הלילה המחניק, את הילדים שגוררים טריליארדי רפסודות ממקורות לא ברורים אל מקומות לא קשורים, כדי לתחזק מדורה בגובה מגדלי עזריאלי עד חמש וחצי לפנות בוקר ועד בכלל. מצד שני, יש משהו יפה בזה שפעם אחת בשנה הילדים האלה מרימים את העיניים מהמסכים ויושבים במעגל סביב למדורה ומסתכלים זה לזה בעיניים ושרים משירי ארץ ישראל הישנה והטובה. זאת אומרת הם לא שרים, רק משמיעים מוזיקה מזוויעה ברמקולים אימתניים, אבל לפחות הם מרימים את העיניים מהמסכים. אוקיי, לא מרימים, אבל יושבים במעגל. אם הם יושבים. בקיצור, בחצי הראשון של הלילה הם צולים מרשמלו על שיפודים, ובחצי השני שמים את השיפודים בין העפעפיים ומתאמצים לא להירדם. אז מה אתם רוצים, שבמקום מדורות נסגור אותם במדור צר וננסה להחזיק אותם ערים עם ערימה של דפי מקורות? ואז מה נעשה בליל שבועות? לכל חג המסורת שלו, מוצדקת או לא, זה לא אומר שמותר לבטל אותה. גם פורים הוא חג שהוצא מהקשרו. אז מה, אני עומד וצועק שיפסיקו כבר עם המאתיים טריליון משלוחי מנות ושיחזרו כבר לפרופורציה? כן, אני צועק, אבל אף אחד לא מקשיב. בואו נראה אותה, את הפציפיסטית המיקי חיימוביצ'ית הזאת, עוברת ממדורה למדורה ומשכנעת את הנוער להפסיק לשרוף זמן ולהתחיל לאכול טופו. טפו.

"זה הכול עניין של החלטה", היא הטיחה בי אש וגופרית, "גם לגמול את האנושות משימוש בכלים חד פעמיים לא היה קל, ובכל זאת לא התייאשנו".

"נו, והצלחתם?"

"לא, אבל לא באשמתנו".

"אז באשמת מי?"

"האנושות".

היא הביטה בי במבט השמור לפירומנים חסרי תקנה. ואני בכלל לא אוהב גיצים. היה בזה, איך לומר, קצת ל"ג לרש.

"גם אם את צודקת", השפלתי מבט, "אין לזה סיכוי".

"לא צריך סיכויים", היא אמרה, "יש בג"ץ".

כאמור, אני לא אוהב גיצים.

"את מתכוונת לעתור לבג"ץ שיבטל את ל"ג בעומר?!" התעצבנתי.

"בג"ץ לא יבטל", היא הרגיעה, "הוא יורה לראש הממשלה לעשות את זה".

"ראש הממשלה עסוק במשא ומתן קואליציוני".

"ומה בדיוק הוא עושה שם?"

"מכבה שריפות".

"אז שיבוא לכבות את ל"ג בעומר במקום להרוס את מערכת המשפט".

"רגע אחד", עצרתי, "את לא חושבת שהגיע הזמן לשנות את היחסים העקומים בין בית המשפט ובין הממשלה והכנסת?"

"ברור שלא!" היא שצפה, "בבג"ץ אסור לגעת!"

"למה?"

"מסורת".

צאו מהבונקר

ברגע שמכבי נתניה עלתה לגמר גביע המדינה היה ברור שהיא תפסיד. בדיוק כמו ששבוע לפני זה היה ברור שטוטנהאם תעיף את אייאקס אמסטרדם מחצי גמר ליגת האלופות. למה? כי אני אוהד של שתיהן, איזה סיכוי יש להן להצליח?

בשני המשחקים ישבתי וניסיתי להבין את מי שתי הקבוצות האלה מזכירות לי. שתיהן שיחקו טוב יותר מהיריבות, שתיהן הובילו במשך רוב המשחק ושתיהן הסתגרו בהגנה בדקות האחרונות וחטפו גולים ממש טיפשיים. נורא, נורא מוכר לי. אבל ממי?

ואז נזכרתי בעוד קבוצה שאני אוהד. קוראים לה מדינת ישראל, וזו בדרך כלל שיטת המשחק שלה. במיוחד כשהיא משחקת מול עזה.

הייתי לוקח את אלופי המטכ"ל, מכניס אותם לבור בקריה ומראה להם בלופ את המשחקים של נתניה ואייאקס כדי להזכיר להם שלושה עקרונות יסודיים שצה"ל פעם ידע, אבל שכח:

1. הגנה זה חשוב, אבל לא מנצחים בלי התקפה.

2. כן, צריך לנצח. אם אתה שואף לתיקו, בסוף אתה מפסיד.

3. לא מספיק לאיים על השער, צריך אשכרה להביא להבקעה.

ואיזה מסכנים האוהדים שאוכלים להם ת'לב. טוב, נו, אולי בעונה הבאה.

לתגובות: dvirshrayber@gmail.com