בשבע מהדורה דיגיטלית

עגל"ג - סיפור לילדים

דותן ואני עמדנו ליד המגרש הריק והתבוננו בבול העץ הענקי ששכב על המדרכה.

אסתי רמתי , י"ח באייר תשע"ט

עגל"ג
עגל"ג
איור: עדי דוד

"אני לא מאמין", אמר דותן, "סוף סוף מצאנו את בול העץ הכי פגזי והכי תותחי שיכול להיות, בול עץ שנוכל להדליק אותו בלילה והוא יבער לנו בכיף עד הבוקר - ונצטרך להשאיר אותו כאן בגלל שאין לנו איך לסחוב אותו!"

פתאום עברו לידינו שני ילדים, מוליכים עגלת סופרמרקט עמוסה לעייפה בקרשים. "היי", אמרתי, "איך לא חשבנו על זה? ניקח בהשאלה עגלה מהמינימרקט של שלומי! מה יכול להיות יותר פשוט? נעמיס את בול העץ, ניקח אותו לשטח ואז נחזיר את העגלה למקום".

"אתה גאון, אורי!" אמר דותן, "זה באמת מה שכולם עושים. נלך להשיג לנו עגל"ג, אמצעי התחבורה הכי שווה לקרשים של ל"ג בעומר!"

כשהגענו למינימרקט, ראינו עגלה שמישהו השאיר בחוץ ליד הרכב שלו, ואימצנו אותה בלי שאף אחד שם לב. בדרך קראנו לשי ומתן שיעזרו לנו להרים את בול העץ, ויחד הצלחנו להעמיס אותו על העגלה ולהעביר אותו לשטח שתפסנו בקצה החורשה. "אני הולך להחזיר את העגל"ג", אמרתי, אבל שי אמר שחבל. "אתה יודע כמה זמן וכוח עגלה כזאת חוסכת לנו? בול העץ הזה סבבה, אבל הוא ממש לא מספיק. נאסוף כמה שאנחנו צריכים, ואחר כך תחזיר. מה הלחץ?". שאר החברים הסכימו איתו, וגם אני הבנתי שמה שהוא אומר זה הגיוני.

במשך כמה ימים השארנו את העגל"ג שלנו בחורשה, ומדי יום הסתובבנו איתה ברחובות ואספנו כמות נכבדה של קרשים. הגיע ערב ל"ג בעומר, והיא עדיין עמדה שם, שמא נמצא עוד קרש ממש שווה לפני המדורה.

בשעות אחר הצהריים קבענו ללכת יחד למינימרקט כדי לקנות את הדברים למדורה. אספנו כסף ותכננו לעשות מנגל שווה, עם פיתות וסלטים וארטיקים ומרשמלו. כשהגענו, לא מצאנו עגלות בחוץ, כולן היו תפוסות. לקחנו את המצרכים בשקיות ועמדנו בתור.

"שלומי, מה קורה עם כל העגלות?" התלוננה אישה מבוגרת שהייתה בתור לפנינו. "אני לא יכולה לסחוב את המצרכים שלי בידיים! לאן הן נעלמו?"

שלומי נאנח. "תקשיבי, אני מתנצל, אבל זאת המכה של העונה. ילדים לוקחים את העגלות כדי לאסוף קרשים לל"ג בעומר".

"בלי לבקש רשות?" התרעמה הקונה, ושלומי הנהן. "הם פשוט לא חושבים", הוא לימד זכות תוך כדי העברת המוצרים בקופה. "תשמעי, גם אני הייתי ילד, וגם אנחנו לקחנו עגלות מהסופר כדי לסחוב את הקרשים. אז לא ידעתי שכל עגלה כזאת עולה 1,500 שקל... בדרך כלל אפילו לא היינו טורחים להחזיר אותה. אבל היום זה באמת לא פשוט. כל שנה יש לי הפסדים של אלפי שקלים מהסיפור הזה! הלוואי שהייתה לי דרך להסביר את זה לילדים. אני בטוח שאין להם כוונות רעות". אנחנו רק הבטנו זה בזה במבטים אשמים ולא אמרנו כלום.

"תקשיבו", אמרתי, כשיצאנו מהחנות. "לפני הכול, לפני שאנחנו מארגנים אפילו עוד משהו אחד, אנחנו הולכים להחזיר את העגלה. ואחר כך, יש לי רעיון".

מתן קפץ הביתה לשים את המוצרים בקירור, אבל שי דותן ואני התפזרנו בשכונה, ובמקום לחפש קרשים חיפשנו עגלות. במאמצים משותפים הצלחנו למצוא חמש עגלות ולהחזיר אותן למינימרקט. "חמש עגל"גים!" אמר דותן בקול מרוצה, "החזרנו כאן 7,500 שקל!"

"סבבה", אמרתי, "אבל בואו נרד מהקטע של עגל"גים, שלא נתבלבל. אלה עגלות הסופר של שלומי, שמיועדות ללחם וחלב, ולא לבולי עץ..."