בשבע מהדורה דיגיטלית

בסתר אוהלו – סיפור לשבת

בבוקר כ"ג באייר תשל"ד יצאו כמתוכנן ארבע כיתות ט' מבית הספר התיכון הדתי 'מעלה' בירושלים לטיול בגליל, בהובלתו של שלמה וסרטיל

עודד מזרחי , י"ח באייר תשע"ט

סיפור לשבת
סיפור לשבת
צילום: ISTOCK

באותם ימים מקובל היה שתלמידי בתי הספר שיצאו לטיול שנתי היו ישנים בשקי שינה בכיתות של בתי ספר מקבילים באזור הטיול, וכך תוכנן שהתלמידים מבית הספר 'מעלה' בירושלים ילונו בבית הספר 'נתיב מאיר' במעלות בליל כ"ג באייר.

באותם ימים לא היו טלפונים ניידים. בשעות הצהריים המאוחרות, תוך כדי טיול בהרי הגלבוע עם התלמידים, ביקש שלמה לטלפן מהמקום אל אחראי בית הספר, כדי לתאם איתו היכן יהיה המפתח לבית הספר, או לחילופין מי ימתין להם כדי לפתוח את השער.

שרת בית הספר ענה לו: "אל תדאג, בית הספר כבר יהיה פתוח. יהיו שם תלמידים מצפת, שבאים גם הם לטייל ולישון במקום. הם מגיעים לפניכם ויעלו לקומה השנייה, ואילו אתם תגיעו אחר כך ותישארו בקומה הראשונה וככה לא תפריעו זה לזה".

שלמה הופתע, שכן בסיכום עם בית הספר ממעלות לא נאמר לו שיהיו שני בתי ספר שילונו באותו בניין. הוא חשש שיהיה בלגן, הרי יש לו כבר 120 תלמידים, בנים ובנות, ועליו לדאוג לכך שהלילה הזה יעבור בשלום. היה עליו לקבל החלטה במקום. ההיגיון הפשוט היה להשלים עם המצב, הרי איך ימצא כעת מקום חלופי? בכל זאת משהו בתוכו לא הניח לו. "למה לא יידעתם אותי?!" טען, "לא מתאים לי הבלגן הזה!" ובלי לצפות לתשובה אמר לשרת: "לא נגיע אליכם! נחפש מקום אחר".

שלמה התייעץ עם חלק מהמורים שהיו איתו והחליט לשנות את מסלול הטיול ולהישאר בגלבוע, סמוך למחנה נורית, בתיאום עם מפקדים שהיו חבריו מהימים שבהם שירת שם. באותו ערב הקימו אוהלי סיירים משמיכות שדה, אוהל לכל שלושה תלמידים, ולאחר ארוחת ערב ופעילות חברתית נערכו ללינה באוהלים.

כשהתלמידים כבר היו שקועים בשינה, קיבל שלמה בדרך לא דרך הודעה להתקשר בבהילות לד"ר מנחם בולה, מנהל בית הספר 'מעלה'. הוא הצליח להגיע לטלפון ושאל את ד"ר בולה: "מה קרה? מה דחוף כל כך?"...

לפני שסיים את המשפט שמע את המנהל אומר בהתרגשות לא אופיינית לו: "שלמה, איפה אתם נמצאים? ומה עם הילדים?"

"קרה משהו?" שאל שלמה, "על מה הבהלה?"

המנהל המשיך בלי להתייחס לדבריו: "מה קורה? ההורים מתקשרים אליי בדאגה ומבקשים לדעת מה קורה עם ילדיהם..."

שלמה ניסה להבין לנפשו. ד"ר בולה היה אב שכול שבנו טייס הקרב נהרג בירדן במלחמת ששת הימים, ובתו נהרגה מפגיעת מוקש ברמת מגשימים. "ברוך השם", הוא ענה בניחותא, "הכול בסדר, הילדים מקסימים. הם ישנים בשקי שינה והכול בשליטה. אני מתנצל שלא דיווחתי לך ששיניתי את מקום הלינה בגלל ש..."

אנחת רווחה גדולה נשמעה מעבר לקו: "ברוך השם! ברוך השם!"

בעודו אוחז בשפופרת סיפרו לו אנשי הבסיס על מחבלים שהשתלטו בלילה על בית הספר 'נתיב מאיר' במעלות, ולקחו את תלמידי בית הספר מצפת שלנו במקום כבני ערובה. שלמה לא ידע את נפשו. במקום הזה ובזמן והזה הוא היה אמור להיות עם כל התלמידים!

בתום האירוע מורט העצבים נודע כי יומיים לפני כן חדרו שלושה מחבלים מלבנון לתחומי ישראל, ובדרכם על כביש הצפון ארבו לרכב ישראלי. אז עבר במקום רכב ובו עובדות שחזרו לביתן. המחבלים ירו לעבר המכונית והצליחו לפגוע בנוסעות ובנהג. אחת הנוסעות נהרגה והרכב המשיך בניסיון חילוץ בדרכו אל מושב מלקוש, שם הזעיקו עזרה ודיווחו לצבא. כוחות יצאו בעקבות המחבלים, אך לא הצליחו לאתרם. המחבלים התחבאו במשך היום, ולפנות ערב המשיכו לכיוון מעלות, עד שהגיעו לאחד הבתים בפאתי העיירה. במסווה של שוטרים נכנסו לבית משפחת כהן ורצחו את בני הזוג ואחד מילדיהם. תינוק שהאם הספיקה להסתירו ניצל. משם המשיכו המחבלים, פגשו בעובר אורח ושאלו אותו היכן נמצא בית הספר קרוב. הם התכוונו לארוב לתלמידים שיגיעו למחרת בבוקר. לאחר מכן ניסו לרצוח את עובר האורח, אך הוא נפצע וניצל.

כאשר הגיעו המחבלים לבית הספר הופתעו למצוא יותר ממאה תלמידים מבית ספר בצפת שבאו ללון שם, ולקחו אותם כבני ערובה תמורת שחרור חבריהם הכלואים בישראל. במהלך ניסיון החילוץ נטבחו 22 תלמידים וכן חייל אחד, מהפיגועים הקשים ביותר שידעה מדינת ישראל.

ומאז, במשך 45 שנים, מציין שלמה את כ"ג באייר. הוא עולה לבית העלמין של צפת להתייחד עם הנספים הצעירים בטבח הנורא, ולהודות על הנס הגלוי שאירע לו ול-120 התלמידים שעל שלומם היה מופקד.

ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: orchozer@gmail.com