בשבע מהדורה דיגיטלית

בינוניות לכתחילה?

בשם הרצון להכלה וקבלה, הציונות הדתית מורידה לעצמה את הרף בכל התחומים, במקום להצטיין. הגיע הזמן להשתחרר מרגשי הנחיתות. דעה

אביעד מוזס , י"ח באייר תשע"ט

הרב נריה זצ"ל
הרב נריה זצ"ל
צילום: מרכז ישיבות בנ"ע

בספרו 'ארי בין עולמות' על דמותו של הרב אריה בינה, מביא פרופ' אביעד הכהן קוריוז מעניין על הבדלי הגישות בין הרב בינה לרב נריה זיכרונם לברכה. מדובר היה על מחלוקת חינוכית בשאלה מתי נכון יותר לפתוח את שנת הלימודים. הרב נריה סבר שנכון יותר לפתוח את שנת הלימודים ביום חמישי, "כדי שהתלמידים יתחילו את השנה מתוך אווירה של שבת". לעומתו סבר הרב בינה שיש להתחיל את שנת הלימודים ביום ראשון, "בלימוד רציני כל השבוע על מנת להתוות את הדרך להמשך", שאם לא ילמדו משהו ממשי מיד עם בואם, "הזמן יימרח וזה יהיה סימן רע לכל השנה כולה".

לשם הדיון אבקש לשים בצד את הדמויות ההיסטוריות ולעסוק במחלוקת עצמה ובטיעונים השונים. לצורך העניין (ואפשר בהחלט לחלוק על כך) נאמר שגישת יום ראשון היא גישה דרשנית יותר ביחס לתלמידים, כזו שמציבה בפניהם רף גבוה המצריך יגיעה ועמל תורה ושואפת למצוינות. לעומת זאת גישת יום חמישי היא גישה מכילה ורכה יותר, אשר מבינה לנפשו של התלמיד ונותנת מקום של כבוד לדברים שברגש. כ-80 שנה לאחר אותו מעשה, מי צדק? מי ניצח?

דומני שבמבט לאחור, אין ספק שהרב נריה ניצח. בעולם הישיבות הציוני-דתי כיום יש יותר ישיבות שעניינן אווירה של שבת, מישיבות שעניינן הוא לימוד רציני.

מעניין לראות מה הם הספרים שאותם תלמידים מחזיקים על שולחנם האישי. זהו חלון ראווה מרתק למתרחש בישיבה בשביל אורח לרגע כמוני, שמזדמן מדי פעם לישיבות. ממחקר לא מקיף במיוחד, אך כמדומני מאפיין, עולה שיש יותר ישיבות שבהן מככבים ספרי הוצאת ידיעות אחרונות מאשר כאלו שבהן מככבים ספרי מוסד הרב קוק. ישנן ישיבות שממבט על שולחנות התלמידים כלל אי אפשר להבין מהי המסכת הנלמדת.

סיפר לי חבר שפעם ניגש תלמיד לרב בינה ואמר לו שכתוב בספרים שמי שלומד כמו שצריך בשבוע הראשון או האחרון של השנה, מעלה עליו הכתוב כאילו למד היטב כל השנה כולה (רוצה לומר, בשביל מה להשקיע כל השנה כולה?). ענה לו הרב בינה: "נו בסדר, אבל תלמיד חכם הוא כבר לא יהיה". לכמה ישיבות יש מטרה לגדל בוגרים תלמידי חכמים? שלא לומר, כמה ישיבות שמות להן למטרה לגדל את גדול הדור הבא?

ועכשיו שימו לב למקפצה: מה שנכון לעולם התורה נכון גם בתחומי ידע ועשייה אחרים. הסופר אסף ענברי כתב במוסף שבת לפני כמה שבועות מאמר נוקב על חוסר השפעתה של הציונות הדתית על התרבות בארץ. אך האמת היא שלא רק בתחום התרבות מצבנו כזה. אפשר למנות על כף יד אחת תחומי ידע ועשייה שבהם אפשר לומר באופן מובהק שבני ובנות הציונות הדתית מצטיינים בהם. מצטיינים! במקום להיות מצוינים גם בעולם התורה וגם בעולם החול, אנחנו "די בסדר" גם בזה וגם בזה. רגשי נחיתות מובטחים בכל העולמות.

אומר את המובן מאליו בעיניי: ציבור שלא מצמיח מתוכו ובתוכו שכבה של אליטה (בכל תחום שהוא, ובפרט בערכי הליבה שלו) ושאין בו היררכיה ברורה, סופו רדידות, שטחיות וחוסר השפעה ומסוגלות.

אז מה קרה לנו? האם בשם הפחד מכישלון אנחנו מפחדים לכוון גבוה? מתי ואיפה הוחלט שלהצטיין זו מילה גסה? רק בצבא צריך להצטיין? האם בשם ההכלה והקבלה אנחנו מוכנים להוריד את הרף עוד ועוד בכל המישורים - ערכית, לימודית, דתית ועוד? ובאופן כללי, האם אנחנו שואפים להיות ציבור של אווירה של שבת או של לימוד תורה רציני, כמשל ולא כמשל?

בימים אלו שלאחר הבחירות, שרבים הם הקוראים לבירור בציבור שלנו, דומני שכדאי לשים על שולחן הניתוחים לא רק את הפרקטיקות והטקטיקות, אלא גם את היסודות העמוקים ביותר. זו עשויה להיות שעת כושר שתקבע איך ייראה הציבור שלנו בדורות הבאים.

הכותב הוא סמזכ"ל תנועת עזרא