בשבע מהדורה דיגיטלית

מהפיכה בשלוש נקודות

האינטרסים מאחורי תמיכתם של עורכי דין בכירים בשופטי בית המשפט העליון

שלמה פיוטרקובסקי , י"ח באייר תשע"ט

מאבק בין רשויות, לא בין נתניהו לחיות. בניין הכנסת
מאבק בין רשויות, לא בין נתניהו לחיות. בניין הכנסת
צילום: הדס פרוש, פלאש 90

1

בימים אלו הולך ומתחוור כי לראשונה מאז פרוץ המהפיכה השיפוטית, אי שם בין שנות ה-80 לשנות ה-90 (מהפיכה שהחלה עוד לפני המהפיכה החוקתית, שהיא רק חלק ממנה), התלכדו יחד שני אלמנטים קריטיים. נוצרה בציבור, הימני לפחות, תודעת השינוי הנדרשת, ונוצר בכנסת, לפחות הפעם, רוב פרלמנטרי שמאפשר את השינוי. כעת המשימה הגדולה היא לעבור מהדיבורים הרבים למעשה.

אולם בנקודת הזמן הנוכחית צריך לומר שבלי שלוש רגליים בסיסיות מהפיכת הנגד תיכשל. הרגל הראשונה היא פסקת התגברות רחבה, עדיף במודל הבריטי (ששולל את סמכות פסילת החוקים בפועל מבית המשפט), ואם לא – אז מודל קנדי מורחב. הרגל השנייה היא שינוי שיטת בחירת השופטים, תוך הגדלת בית המשפט העליון והגבלת הקדנציות. הרגל השלישית היא הסדרת הייעוץ המשפטי בחקיקה, החל מהגדרת תפקידו של היועמ"ש כיועץ בלבד, המשך בהפרדת התביעה הכללית מהייעוץ וכלה בחקיקת חוק יועמ"שים מורחב. כל טיפול חלקי בסיפור יחטיא בסופו של דבר את המטרה. נכון, גם רומא לא נבנתה ביום אחד, אך מהפיכה שתתרחש בשלבים פשוט תנוטרל. לפעמים אין מנוס מצעדים אגרסיביים.

וזה המקום להעיר גם שהרגל הרביעית המתוכננת בקואליציה, חוק החסינות, היא לא תוספת חשובה אלא נזק עצום. חוק החסינות הוא חוק לא ראוי. לא משנים חוקים בשביל אנשים, גם חוקים לא טובים. יותר מכך, החקיקה הזאת גם תזיק. המהפיכה הנדרשת איננה פרסונלית, אין כאן מאבק בין חיות לנתניהו אלא מאבק בין רשויות. צביעת כל הנושא בגוון פרסונלי תהיה הנשק החזק ביותר בידי המתנגדים, שעלול להפיל את כל המהלך.

2

עו"ד אינטרסנטים

מאות עורכי דין ממשרדי עורכי הדין הגדולים ביותר בישראל, שותפים בכירים ואושיות מקצוע ידועות, התכנסו השבוע באחר צהריים אביבי באחד המשרדים הבולטים, גולדפרב זליגמן. על הפרק עמדה כמובן "ההגנה על מערכת המשפט" בפני שרשרת החוקים המתוכננת על ידי גורמים בקואליציה. עורכי הדין המודאגים הגיעו לכינוס חדורי רוח קרב. "תצטרכו לעבור אותנו", הכריזה בתוקף המצגת שהוקרנה על הקיר, ועורכי הדין הנכבדים לא בחלו בהכרזות מפוצצות על המאבק שאליו הם מתכננים לצאת.

עורך הדין צביקה בר נתן, שותף וראש מחלקה בגולדפרב זליגמן, שיזם את המחאה, אמר: "חלקנו מכיר אחד את רעיו, חלקנו לא. אנחנו לא יודעים מה היא הצבעתו הפוליטית של כל אחד מן הנוכחים כאן. ביום יום אנו מתחרים זה בזה, והנה כולנו כאן - מאחדת אותנו תחושה מוחשית של סכנה לשלטון החוק וקיומה של ישראל כדמוקרטיה ליברלית. אנו חשים כי שלטון החוק נמצא על פי תהום". עו"ד אלי זוהר, מבכירי הפליליסטים בישראל, לא בחל בדבריו גם בדוגמאות מופרכות לנזק ששרשרת החוקים החדשה עשויה ליצור, והדגיש כי עורכי הדין לא יהססו להפעיל גם את נשק יום הדין: השבתת מערכת המשפט. "בהתכנסות הזאת יש קריאה חזקה מאוד מול המציאות. הרעיון שאפשר להוציא אותנו להורג ולא יהיה למי לערער - זה מסר חשוב. אני חי בתחושה שנכנסתי לקרב על הבית. קרב חשוב לילדיי, לנכדיי ולכל אחד מאיתנו. אל תצפו כרגע לתוכנית ערוכה ומסודרת, כי אנחנו מתכנסים כאן כדי לגבש אותה. אבל אנחנו מוכנים לצעד הקיצוני ביותר - להשבית את בתי המשפט".

מאחר שאנחנו בתקופת בחירות (אל תיבהלו, עוד לא הכריזו על בחירות כלליות חוזרות. מה שכן, בחודש הבא יבחרו כלל עורכי הדין בישראל את ראש הלשכה ומוסדות הלשכה) הגיעו לכינוס גם שניים מבין המועמדים הבולטים לראשות הלשכה, עו"ד ציון אמיר והראש הזמני עו"ד אבי חימי - מקורבו של אפי נוה שכעת עסוק בהתחנפות אובססיבית כמעט לשופטי העליון. במהלך המפגש אמר חימי: "אמון הציבור במערכת המשפט נפגע. כולנו צריכים לעשות חשבון נפש, מדוע חלק מאזרחי מדינת ישראל לא מכירים בסמכות המוסרית והאוניברסלית של בית המשפט העליון. בסופו של יום, לשכת עורכי הדין תעמוד במלוא כוחה כנגד פגיעה בבית המשפט העליון ותעמיד את כל האמצעים הנדרשים למאבק״ (למישהו יש מושג מה זו "סמכות מוסרית ואוניברסלית"? לעו"ד חימי הפתרונים).

אז האמת שההתגייסות הזאת נראית מרשימה מאוד, אבל כמו תמיד השאלה הקריטית היא מה האינטרס. וכאשר חופרים מעט מגלים את האינטרס מהר מאוד. האינטרס הראשון פשוט מאוד, כמעט מביך. רבים מעורכי הדין הבכירים בארץ מוצאים את עצמם לא פעם בפני בית המשפט העליון. במדינת ישראל בית המשפט העליון הוא ערכאת הערעור האוטומטית כמעט על כל תיק חשוב, ועורכי הדין הבכירים הללו עוסקים בתיקים חשובים מאוד. שופטי העליון גוזרים דין בסכסוכים של מאות מיליוני שקלים ויותר מכך, וחורצים גם את גורלותיהם של אנשים רבים לשבט או לחסד. איזה עורך דין לא ירצה ששופטי העליון יידעו שהוא בצד שלהם? אבל זה לא הכול. שופטי בית המשפט העליון הם המלאך השומר של גילדת עורכי הדין בעידן משפטי של חופש העיסוק. בלעדיהם כל מגדל הקלפים שנבנה בעמל במשך שנים יתחיל להתמוטט. הלשכה בפרט ועורכי הדין בכלל פשוט תלויים בשופטים, ולכן כדאי להתייחס לרוח הקרב הנוכחית בקורטוב של ספקנות בריאה.

3

שינוי האתוס

כמעט בקול דממה דקה נרשם השבוע הישג עקרוני ותודעתי לא קטן למתנגדי האקטיביזם השיפוטי והביקורתי. זה קרה ביום שני בשעת לילה כאשר נסגרה האפשרות להגיש מועמדים לכהונת מבקר המדינה הבא. אז התברר שמועמד הקואליציה הוא מתניהו אנגלמן, כיום מנכ"ל מל"ג-ות"ת, ואילו מועמד האופוזיציה הוא אלוף (מיל') גיורא רום. בכך צפויות לבוא בקרוב אל קיצן יותר מ-30 שנה שבהן מכהן בתפקיד החשוב שופט בדימוס. החל מכהונתו הקצרה של יעקב מלץ אי שם במחצית השנייה של שנות ה-80, דרך שופטי העליון בדימוס מרים בן פורת ואליעזר גולדברג, ועד לשני המבקרים האחרונים, השופטים המחוזיים בדימוס מיכה לינדנשטראוס ויוסף שפירא.

המבקרים בתקופה הזאת התאפיינו באקטיביזם ייעוצי הולך וגובר. דו"חות בוטים יותר ויותר, הרחבת תחומי העיסוק של הביקורת ומאפייני הביקורת, עבודה צמודה הרבה יותר עם כלי התקשורת, כניסה לתחום של "ביקורת בזמן אמת", הוצאת הנחיות פעולה למשרדי הממשלה (מכוח סמכות שכלל איננה ברורה) ועוד ועוד. זאת, אגב, בניגוד מוחלט לאתוס שהנחילו למוסד הביקורת שני המבקרים שבנו אותו וכיהנו בתפקיד ב-32 שנותיו הראשונות, זיגפריד מוזס ופרופ' יצחק ארנסט נבנצאל.

העובדה שהאקטיביזם הייעוצי הובל על ידי שופטים בדימוס איננה מקרית. יש קשר ישיר בין אווירת האקטיביזם המשפטי שבה גבולות סמכות השופט כבר אינם מתוחמים בבירור, ובין האקטיביזם הביקורתי שבמסגרתו הרחיבו ארבעת המבקרים האחרונים את גבולות סמכויותיהם באופן חסר תקדים. לכן העובדה שהמבקר הבא לא יהיה שופט היא בהחלט פתיחה נאותה וטובה הרבה יותר לקדנציה הבאה. עם זאת, ממש אין בכך די. מוסד ביקורת המדינה זקוק למהפך באתוס שלו, מהפך שיחזיר אותו לתפקידו המקורי כמוסד ביקורת.

שני המועמדים הסופיים לתפקיד נראים כמי שמסוגלים להוביל מהלך כזה, השאלה היא האם הם באמת ירצו בכך. הניסיון עם מבקרי המדינה הקודמים הוכיח שהתפקיד משנה את האדם שנכנס אליו, ובמידה רבה דוחף אותו לבקש להרחיב לעצמו את התפקיד ואת הסמכויות עוד ועוד. השאלה הקריטית היא האם המבקר הבא שייבחר, ויש לקוות שזה באמת יהיה מתניהו אנגלמן, יצליח להתגבר על הפיתוי הזה ויחזיר את מוסד ביקורת המדינה לימיו האקטיביסטיים פחות אך הטובים יותר.

***הפינה הכלכלית***

לא מטבע

הביטקוין, המטבע הקריפטוגרפי המבוזר שפרץ לחלל הרשת לפני כעשור, כבר מזמן איננו עניין רק ליודעי ח"ן. שיא הטרנד אומנם כנראה כבר מאחורינו, אבל רבים וטובים עדיין מחזיקים בביטקוין, מן הסתם מתוך שאיפה לעשות מזה כסף. את כל אלו בוודאי יעניין פסק דינו של שופט בית המשפט המחוזי מרכז בלוד שמואל בורנשטיין, שקבע השבוע שביטקוין איננו לא "מטבע" ולא "מטבע חוץ" ולכן רווחים ממכירת ביטקוין חייבים במס רווחי הון ואינם נחשבים להפרשי שער של מטבע חוץ, שהרווחים מהם לפחות אצל אדם פרטי אינם חייבים במס. למעשה, לא מדובר בחידוש מפליג. זוהי העמדה של רשות המיסים מזה כמה שנים, אולם זו הפעם הראשונה שבה עומדת העמדה הזאת של רשות המיסים למבחן משפטי, וכאמור התוצאה היא שהיא מתקבלת.

מי שהביא את הסוגיה לאולם בית המשפט הוא נועם קופל, יזם סדרתי בתחום הבלוקצ'יין, שהכיר, כך מתברר, את הביטקוין לפני שמרביתנו ידענו שיש בכלל דבר כזה בעולם, וגם עשה ממנו לא מעט כסף. קופל קנה ביטקוין בשנת 2011 ומכר אותו בשנת 2013, הרבה מאוד לפני פרוץ הטרנד האחרון, ברווח של 8.27 מיליון שקלים. לאחר המכירה החלו דין ודברים בין קופל ובין רשויות המס. קופל טען שמדובר בהפרשי שער של מטבע שפטורים ממס, ואילו רשות המיסים טענה שמדובר במכירת נכס שחייבת במס רווחי הון בשיעור של 25 אחוזים. טענתו של קופל הייתה שאל הביטקוין צריך להתייחס כמו אל מטבע, או מטבע חוץ, משום שהוא מתפקד כמטבע. הן במובן שהוא מאפשר קנייה ומכירה של סחורות ושירותים באמצעותו, והן במובן של מטבע כאלמנט שמשמש לאגירת ערך. אולם בית המשפט החליט שלפחות נכון להיום הביטקוין איננו מטבע, וגם לא מטבע חוץ.

השופט הסביר כי למרות הכינוי "מטבע וירטואלי" או "מטבע קריפטוגרפי" שהוצמד לו, הביטקוין איננו ממלא תפקידים של מטבע, בגלל מאפייניו. בין המאפיינים הללו אפשר למנות את התנודתיות העזה ואת היעדרו של כל גורם שעומד מאחורי הביטקוין כמטבע ונותן לו גיבוי.

גם בנוגע למאפיין המרכזי של מטבע, תשלומים, קבע השופט שביטקוין לא משמש כמטבע. קופל הביא חוות דעת מומחה שכללה רשימה של 200 עסקים בישראל שמקבלים ביטקוין כתשלום. המומחה הנגדי של רשות המיסים העיד שהתקשר ל-29 מתוכם ורק בעשרה אחוזים מהעסקים שעמם יצר קשר באמת הסכימו לקבל ביטקוין כתשלום. למרות זאת ציין השופט שגם אם נניח שיש 200 עסקים שמקבלים ביטקוין כתשלום, זהו מספר לגמרי זניח. השופט ציין גם שמכל חוות הדעת עלה שאף עסק אינו נוקב מחירים בביטקוין, גם אם הוא מוכן לקבל תשלום בביטקוין, מה שמערער עוד יותר את מעמדו של המטבע.

ואחר כל זאת הדגיש השופט שפסק הדין נכון להיום, וכי ייתכן שבעתיד התמונה תשתנה. עד אז, הרווחתם ממסחר בביטקוין? שלמו מס כחוק.

לתגובות: shlomopy@gmail.com