סיפורו הלא ייאמן של אברומי פרידמן

"אמרו 'זה יהרוס אתכם, תכניסו אותו למוסד'". זהו סיפור של ילד חסר סיכוי שאף אחד לא האמין בו חוץ מהמשפחה שלו

אביעד פרידמן , כ"א באייר תשע"ט | עודכן: 22:56

על מה נאבקים ומה מבקשים.

פעמים רבות נשאלנו לאורך השנה האחרונה מאז פורסם הספר על בננו אברומי -ביום בו תקרא לי אבא ובמיוחד בסופשבוע האחרון לאחר פרסום סרטו של ישראל רוזנר- הורים אל תרימו ידים מדוע אתם מוכנים להיחשף.

המחיר כבד, המשפחה נבוכה, השאלות רבות ולא תמיד באות במקום או בזמן המתאים והכאב האינסופי של משפחות ואחים רבים המצטרף לכאב ולהתמודדות שלנו מחריף בכל פעם את השאלה מדוע הסכמתם להיחשף? ומהי מטרת החשיפה?

אנו לא נאבקים על מצבו האישי של אברומי. ב"ה אברומי כבר סיים את מערכת החינוך ואף זכה לאחר דרך חתחתים ארוכה להכרת התאימה בביטוח הלאומי.

אנו נאבקים עבור הילדים האחרים.

אנו נאבקים עבור המשפחות שכותבות לנו יום אחר יום ומספרות על העיוותים הקשים בהם ילד אוטיסטים, נכים קשים או סובלים מתסמונת דאון צריכים להגיע לביטוח הלאומי לחוות את הטקס המשפיל כאילו יש סיכוי כלשהו שיצמחו להם ידיים או רגליים או עינים.

אנו נאבקים מול משפחות שמחכות 4 חודשים ויותר לאבחון במכונים להתפתחות הילד וזאת בזמן שכל יום חשוב וקריטי במאבק על היציאה מהבועה.

אנו נאבקים עבור משפחות שלא יכולות להרשות לעצמם יותר מ-4 השעות השבועיות המוקצות להם (במקרה הטוב) על ידי קופות החולים כאשר הרופאים והמטפלים אומרים להם שצריך 6 שעות ויותר ביום. ואין להם אפשרות לממן טיפולים פרטיים.

אנו נאבקים עבור חברה שמרבה לדבר על חסד, מתפעלת מהצלחות נקודתיות (שלווה כבר אמרנו?) אבל מסרבת לפעול למען צדק. למען הסיכוי להימנע מלפשוט יד למען הסיכוי לברוח מן הבושה של להיות נזקק.

אנו נאבקים על השילוב וההכלה שטובים לדעתנו לא רק לילד המשולב אלא גם לחברה המשלבת. ועל ההבנה כי כל בריה שהקב"ה מצא לה מקום בעולמו חובה מוסרית ודתית עלינו למצא גם אנו מקום עבורה.

ובשולי הדברים ברצוני להוסיף בימים אלו אנו נמצאים בשיאו של המו"מ הקואליציוני. עברתי על דרישות המפלגות השונות. המפלגות החרדיות התמקדו בעיקר בנושאי דת ומדינה ובנושאי הכספים הרבים שהם דורשים (והתייחסות מבורכת לנושא הבריאות) איחוד מפלגות הימין התמקד בעיקר במערכת המשפט ובתקציבים הדרושים לתושבי יהודה ושומרון.

קשה לי להבין, יש מחברי הכנסת באיחוד מפלגות הימין אנשים המסורים בכל נפשם ומאודם לנושא בעלי הצרכים המיוחדים ( בעיקר הגב' אורית סטרוק) והוכיחו זאת בעבר במו"מים קואליציונים שונים ואילו הפעם נושא זה לא נמצא בכלל על סדר היום.

האם חוק החסינות חשוב יותר מהטיפול במאות אלפי ילדים ונוער בעלי צרכים מיוחדים ונכויות? מדוע אין שום התייחסות לנושא זה? האם עזרה לנזקק ולחלש אינו ערך דתי ראוי?

האם לעת כזו הגעתם למלכות?