''לעמוד שוב מול הרשע''

תהל בת ה-4 נפצעה מבקבוק תבערה שהושלך לעבר רכב המשפחה ליד בית אל. אמה התייצבה הבוקר בבית המשפט הצבאי, לדיון בעניינו של המחבל.

חזקי ברוך , כ"ג באייר תשע"ט

תהל סופר יוצאת מבית החולים
תהל סופר יוצאת מבית החולים
צילום: דוברות הדסה

בית המשפט הצבאי במחנה עופר דן הבוקר (שלישי) בעניינו של המחבל שהשליך בקבוק תבערה על משפחת סופר לפני כארבע שנים, ממנו נפצעה קשה תהל בת הארבע.

במהלך הדיון תוגש בהסכמה עסקת הטיעון שנחתמה עם המחבל.

לדיון תגיע אמה של תהל, סיגל סופר, אשר תישא דברים בפני השופטים, וכן עו"ד חיים בלייכר מארגון חוננו המייצג את המשפחה כנפגעי עבירה.

דבריה המלאים של סיגל:

הבטן מתהפכת רק מהמחשבה לחזור ולדבר, לחזור ולספר על האירוע הקשה בחיינו. פיגוע שהפך וזיעזע את שגרת חיינו הנורמלית, לחזור ולעמוד שוב מול הרשע.

אבל הרצון והחשיבה שחייב להחמיר בענשם בהתאם לחומרת מעשיהם, היא שהביאה אותי לבא ולעמוד מול המחבל הנתעב שבמפורש הוא וחבריו במעשיהם ניסו לרצוח משפחה שלמה.

הסיוט שלנו מתחיל ביום שישי, בנסיעה שמחה לשבת משפחתית בבית אל. השעה רבע לחמש, עוד שניה והשבת נכנסת, ברכב המשפחתי היינו בעלי, תאיר, מתן, תהל ואני.

כקילומטר לפני בית אל, באיזור המשחטה, פתאום משום מקום מושלכים לעבר רכבנו שני בקבוקי תבערה, קשה לתאר את הבהלה הפחד והבילבול שהיו ברכב באותם רגעים.

בקבוקי התעברה חדרו את חלון הרכב בחלקו האחורי ונפלו על הכיסא שבו ישבה תהל בת השלוש, בתוך שניות הכל החל להישרף, האש שורפת את גופה הקטן מלמעלה עד למטה, תהל צועקת ובוכה ואיתה האחים שלה מתן ותאיר, הבהלה היתה גדולה, היו ניסיונות קצת כושלים לכבות את תהל, לעצור את הרכב לא יכולנו.

ארבעה מחבלים רעולי פנים עם שנאה בעיניים עמדו על הכביש, מחכים רק שהטרף שלהם יעצור ובזה הם יוכלו לוודא הריגה ולסיים את המלאכה.

ברחנו משם ותהל נשרפת ואף האחים שלה מתחילים גם להכוות, חייבים לנסוע, חייבים לברוח, בעלי מנסה תוך כדי נסיעה לסייע לכבות, מנסה לכבות את תהל באמצעים שעמדו לרשותי אך הכל כושל, האש ממשיכה לשרוף חלקים בגופה של תהל.

ממשיכים לברוח, הכל תוך צעקות ופחד גדול.

אני שהסיוט הגדול מתרחש מול עיניי לא מפסיקה לצעוק' לא שוב לא שוב', לא יכול להיות ששוב אנחנו בסרט הרע הזה, הרי לפני מספר שנים כבר עברנו סיוט בו חדרו מחבלים לישוב שלנו בגוש קטיף.

הגיעו אלי לבית ושם דקרו אותי בסכינים בכל חלקי גופי, עברתי טיפולים והתמודדות קשה, אבל התחלנו איזו שגרה יחסית בריאה ואז שוב זה בא והפעם קשה יותר, לראות ילד שלך שנפגע קשה פי כמה מפגיעה בגופך שלך, לא מאחלת לאף אחד לראות ככה את ילדיו, רק לשונאיי.

הגענו לעמדת צה''ל, עצרנו את הרכב, הוצאנו את תהל שהיה קל להוציא כי החגורות היו כבר שרופות, מתן ותאיר יצאו בכוחות עצמם מבוהלים ומפוחדים, מיד החל טיפול שטח בתהל ואז באמבולנסים לבית החולים.

במהלך חודש וחצי תהל עברה טיפולים קשים מאד, בתחילה בהרדמה אך מהר מאד נדרשתי אני לעמוד מול הקושי הזה ולחזור ולהכאיב לבת שלי בניסיון לעזור לה, תוך כדי צעקות שלה ואני מצטטת "אמא צריכה לעשות נעים לבת שלה ואת מכאיבה לי, את לא אוהבת אותי".

מה עושה אמא ששומעת מילים כאלה מבתה וחייבת לחזור ולעשות זאת כל בוקר? מה היא עושה?

כל המשפחה עברה טראומה קשה בפיגוע הזה. הצעצוע הקטן של המשפחה עובר סיוט קשה ולא ניתן לעשות הרבה בכדי להקל עליו.

תהל בעיקר אך גם אחיה ואנחנו ההורים עוברים שיקום מחדש והרמת הבית שוב, זה מצריך טיפולים פיזיים לטיפול בכוויות, חליפות לחץ במשך שנתיים, טיפול פסיכולוגי מתמשך, וחיזוק הקשר של תהל איתי.

בימים אלו בו אנחנו מציינים כמידי שנה את הפיגוע הראשון, י"ב אייר, נאלצים לשוב ולעמוד מול הרשע והשנאה בפיגוע שני.

אך אני חוזרת ואומרת כשם שאחרי הפיגוע הראשון קמנו התאוששנו, הבאנו עוד ילדים לעולם, המשכנו לגור באותו מקום בלי פחד וחשש, גם הפעם אנחנו מרימים את הראש וממשיכים בכל הכוח קדימה מתוך אמונה ושמחה כי זו הדרך, עם ישראל חי.