תושבים מהמושב מבוא מודיעים שנשרף כמעט כולו בשבוע שעבר, הקימו ועד פעולה למאבק על זכותם למגורים ראויים.
ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם חיה גל-אור בת המקום המספרת על תחושת כאוס שבה חיות המשפחות מאז האירוע הטראגי.
גל אור מספרת על משפחתה, אימה, אביה ואחיה עם רעייתו ושלושת ילדיו שמצאו את עצמם עם המשפחות האחרות במתחם קטן שהוקצה להם ביד בנימין, "אח שלי אשתו ושלושת הילדים בחדר אחד במיטות קומותיים. אין מקום לזוז. כולם בטראומה. יש כאן מועדונית של מקלט והיא המקום היחיד שאפשר לשחק בו וזהו. הכול כאן טירוף. אנחנו חולקים את מקום עם הישיבה שבמקום. התלמידים מגיעים לכאן ללמוד ולכן יש קו שממנו והלאה אנחנו לא עוברים".
כמי שבעצמה מתגוררת בתל אביב ביקשנו לשמוע ממנה אם כשהיא שבה לתל אביב היא חשה את תחושת הניתוק מהמצוקה שבה נמצאות משפחות מבוא מודיעים, ואולם גל-אור מספרת כי מאז יום השריפה היא נמצא כמעט לאורך היום כולו עם בני משפחתה בניסיון לסייע להם, כשהיא כבר מגיעה לתל אביב היא כבר לא ממש מודעת למתרחש מסביב.
"אנחנו בקושי ישנים, בקושי אוכלים. אנחנו מאוד מודאגים. זה לא משפחה אחת. זה ישוב שלם שנשרף. אף פעם לא קרה דבר כזה", היא אומרת ומספרת כי למעט מנכ"ל משרד הפנים שהגיע אליהם וגם בפיו לא היו הבטחות או בשורות, איש לא ממש מתעניין בשלומם ולא דואג לעתידם.
"אומרים שמקווים שיעזרו לנו, אבל לא שמעתי כלום מראש הממשלה. אף אחד לא אמר לנו שהוא דואג לנו", היא אומרת ומתארת את מצוקתה של אמה שלאחר ארבעים שנה בישראל מצאה את עצמו כשביתה שרוף וכך גם מקור פרנסתה שהיה במושב.
על ועד הפעולה שהוקם ועל יעדיו היא אומרת: "אנחנו מנסים להבין מה צריך לעשות. אם אנחנו לא נעשה את זה אף אחד אחר לא יעשה את זה במקומנו. הרי אם אנחנו הולכים לבחירות ישכחו אותנו".
בהיעדר הגדרה מדויקת ומוסדרת לאסון שפקד אותן אין למשפחות מושג באשר לתהליכים הבירוקרטיים שעליהם לעבור על מנת לקבל סיוע כזה או אחר. גל-אור מעריכה כי "האוצר צריך לתקצב את משרד הפנים שיעביר למועצה, אבל בינתיים לא אומרים כלום". לפי שעה המועצה האזורית מנסה לסייע במעט שניתן, אך יכולותיה מוגבלות.
באשר להגדרת האירוע כאסון טבע, הגדרה שתזכה את המשפחות בראשיתו של מהלך להסדרת מגוריהם, אומרת גל-אור: "בכל יום אומרים שמחר יידעו, אבל זה לא קורה. אנחנו גם לא יודעים מה המשמעות של ההגדרות. אנחנו מנסים להבין מה הצעדים הנכונים לעשות כדי שידאגו לנו, שאט ישכחו אותנו ולא יזניחו אותנו, אבל כרגע אנשים חיים בתנאים בלתי אפשריים".
מספרם הכולל של התושבים שמצאו את עצמם ללא קורת גג נאמד בכ-300. על מצבם של הילדים והמסגרות החינוכיות שלהם, מספרת גל-אור: "מנסים לשמור על מסגרת מסוימת ולשלוח אותם למסגרות, אבל הם חוזרים לכאוס. אם מגיעים לכאן בשעה ארבע, כשכל הילדים חוזרים, רואים שאי אפשר לחיות כאן. הכול צפוף, הכול טירוף, הילדים וההורים, כולם בטירוף".
לדבריה ולהערכתה של גל-אור במידה ויישאר המצב בו איש ממקבלי ההחלטות מביע התעניינות במצבם ומציג פתרונות כלשהם הרי שהצעדים עשויים להגיע גם להפגנות ומחאות בדרישה להשיב להם תנאי מחיה הכרחיים.