סוג של מקדש. בניין בג"ץ
סוג של מקדש. בניין בג"ץצילום: פלאש 90

בנימין נתניהו קם משולחן הממשלה, סידר את העניבה ולקח שלוק אחרון מהקפה. "הרמטכ"ל והמפכ"ל מחכים לי בלשכה", הוא אמר לחברי צוות המשא ומתן הקואליציוני, "תודיעו לי כשאיווט יחליט מה הוא באמת רוצה או כשאיראן תתפרק מנשקה, מה שיבוא קודם".

הוא פתח את הדלת ויצא מחדר הדיונים תשוש אך נחוש. בחוץ שרר ערב ירושלמי קריר במקצת, הקלה גדולה אחרי השרב הכבד שאומרים שהיה פה ממש לפני כמה ימים, קצת קשה לדעת מה מזג האוויר כשאתה נמצא כל הזמן במקומות סגורים וממוזגים היטב.

"רגע אחד", הוא עצר, "איך הגעתי החוצה?!"

כבר כמה חודשים טובים הוא לא היה בחוץ, מאז שבית המשפט הכריח אותו להיפרד מהמשרד ולמנות את ישראל כץ למחזיק תיק החוץ בפועל, מה שהשאיר אותו רק עם תיקי הבריאות, הקליטה, הביטחון ועוד כמה תיקים במשטרה ובפרקליטות. אגב ביטחון, הוא נזכר פתאום, איפה כל המאבטחים שלי?

ראש הממשלה הביט סביבו וגילה שהוא לגמרי לבדו ברחוב הירושלמי החשוך. למיטב זכרונו, הפעם האחרונה שזה קרה לו הייתה בשנת 2014, או 2015, כשהוא ושרה יצאו לטיול רומנטי בסמטאות קריית הממשלה, רק הוא והיא ושלושים שב"כניקים גברתנים. יפה האוויר הצלול של ירושלים. היה יכול להיות נחמד לשבת קצת בחוץ ולהירגע, אלמלא הרמטכ"ל והמפכ"ל היו מחכים לו בלשכה עם דו"חות מודיעין וגדעון סער בסיבוב עם נבוט.

מקצה הרחוב התקרבו אליו שני אנשים לבושים בגלביות. "מוזר", חשב נתניהו, "פורים לא היה כבר?". הוא זכר במעומעם שפורים היה לפני הבחירות, אם כי לפי הצרות שאיווט עושה לו עוד יהיו פה הרבה בחירות, ככה שבאמת אי אפשר לדעת. או שאולי זה בגלל האירוויזיון, אמרו לו שמסתובבים בארץ כל מיני טיפוסים מוזרים, אבל הוא חשב שהם מתכוונים לעיתון הארץ. רק שהאירוויזיון בכלל היה בתל אביב שגם היא, כמו הארץ, לא באמת נמצאת בארץ. אז למה יש פה אנשים בגלביות, למה יש להם חרבות, ולמה הם מתקרבים אליו בצעדים מאיימים?

"מסא אלח'יר", אמר נתניהו בערבית שלמד בסיירת ובביקורים הסודיים שלו במדינות עוינות כמו ירדן, עומאן ודרום תל אביב.

"מה אתה עושה פה?" שאל אחד החמושים בעברית צחה.

אהה, חייך לעצמו ראש הממשלה, הם יהודים. זה בעצם מין משחק כזה, כמו ביום ירושלים כשהוא מגיע לטקסים וכל מיני שחקנים בגלביות עושים איתו סלפי וקטעים מצחיקים.

"יאללה, נזרום איתכם", הוא חייך בסלחנות, "אני ראש ממשלת ישראל..."

החרבות נשלפו מהנדנים באבחה מהירה.

"וואו, וואו, חבר'ה!" נבהל ראש הממשלה, "תרגיעו, אני יהודי בדיוק כמוכם!"

"תחליט", הם אמרו, "ישראלי או יהודי?"

"גם וגם", השיב נתניהו.

"הבלים", פסק החמוש השני, "המממלכת ישראל או מממלכת יהודה אתה?"

"המממ..." גירד ראש הממשלה בראשו. היו יותר מדי ממים לא ממושמעים במשפט המיתמם הזה. הוא קרץ להם בעין אחת והסתובב כדי לחזור אל הלשכה.

"ישראל או יהודה?!" התעקשו החמושים. פתאום עלתה בדעתו של נתניהו מחשבה נוראה – באחד הדיונים המשמימים מלמל איזה פרופסור ממשרד המדע משהו על מכונת זמן שהוא הצליח לפתח, וראש הממשלה ביקש ממנו בחצי פה להביא אותה אליו להתרשמות, וכולם צחקו על הפרופסור המפוזר עם החלומות המוזרים, אבל אחר כך הוא באמת הביא איתו איזו קפסולה... אז יכול להיות ש... לא...

הוא הביט שוב בגלביות ובחרבות. הן באמת נראו אמיתיות מדי.

"שם?" חקרו החמושים.

"בנימין".

"שבט?"

"אה... גם..."

החרבות הוחזרו לנדנים.

"למה אתה לבוש בבגדים מוזרים כאלה?" שאלו החמושים.

ראש הממשלה מישש את העניבה הצבעונית שלו.

"כי אני מתקופה אחרת", הוא אמר, "קחו אותי אל מלככם!"

"כן, בטח!" געו השומרים בצחוק.

"אני ראש הממשלה של מדינת ישראל. זאת אומרת... יהודה", אמר נתניהו, "עוזיהו, חזקיהו, יאשיהו, נתניהו. אני המלך של המדינה היהודית המתחדשת".

הם שוב צחקקו בעברית תנ"כית. זה קצת עצבן את נתניהו.

"אתם יכולים לצחוק כמה שאתם רוצים", הוא אמר, "בסופו של דבר הממלכה שלכם נחרבה, ושלי... טוב, שלי גם הולכת להיחרב בגלל איווט, אבל המדינה כנראה תישאר, ובכל מקרה אני אהיה ראש הממשלה יותר מבן גוריון".

"מי זה?"

"דוד".

"איש לא יהיה מלך יותר מדוד".

"לא דוד המלך, דוד בן גוריון".

"אמור נא", רעד החמוש השני בצחוק כבוש, "מהי בירת הממלכה שלך, בתקופה האחרת?"

"ירושלים כמובן", אמר נתניהו בגאווה.

"וכמה זהב יש בבית המקדש שלכם?" חקרו החמושים.

"אין לנו בית מקדש".

"איזה מין מלך אתה אם אין לך מקדש?"

"יש לנו בג"ץ. זה בערך אותו דבר".

"ומדוע אינכם בונים את המקדש?"

"כי... אי אפשר. זה מסובך".

"אם כן, עלה להר הבית ותתפלל שזה לא יהיה מסובך".

"אסור ליהודים להתפלל בהר הבית".

"אז בטל את האיסור. אתה המלך, לא?"

"אני ראש הממשלה. לא אני קובע".

"אז מי קובע?"

"איווט. ובג"ץ. ואמנון אברמוביץ'. מה אתם רוצים ממני? תנו לי לחזור ללשכה שלי! הרמטכ"ל מחכה לי בבור!"

"יש עוד מישהו שמחכה לך בבור".

"מי?"

"ירמיהו", צחק החמוש הראשון, ורמז לחמוש השני שייקח את ראש הממשלה אל שאר המשוגעים שאסורים בחצר המטרה.

"אני לא משוגע!" זעק נתניהו, "ככה זה אצלנו! קמעה קמעה! כמי השילוח ההולכים לאט, לאט, לאט..."

"ראש הממשלה? אדוני?"

יד רכה נגעה בכתפו.

"ראש הממשלה?" לחש המזכיר הצבאי, "נרדמת, אדוני".

ראש הממשלה פקח את עיניו ודפק פיהוק של אריה ירושלמי פצוע. סביבו ישבו אנשי צוות המשא ומתן התקוע, כמי השילוח ההולכים לאט.

"תגידו", מלמל נתניהו, "אפשר לשלוח את איווט אל חצר המטרה?"

לתגובות: [email protected]