יצא מההצבעה רותח מזעם. נתניהו
יצא מההצבעה רותח מזעם. נתניהוצילום: יונתן זינדל, פלאש 90

המשבר ששלח את הכנסת ה-21 לפזר את עצמה חודש וחצי אחרי שנבחרה היה כתוב כמעט מיומו הראשון של המשא ומתן. ועדיין, גם כשהשעון הראה דקה לפני חצות, רבים בכנסת, עיתונאים ופוליטיקאים, לא באמת האמינו למראה הרכבת הדוהרת אל התהום.

תיאוריות, תרחישים ופשרות שונות רחשו במסדרון. קל יותר היה להאמין לקונספירציות מוזרות מאשר לקחת ברצינות את אקט ההתאבדות ההמוני שביצעו בעצמם חברי הכנסת הצעירה. אבל קצת אחרי חצות, בזה אחר זה, שבעים וארבעה מתוך מאה ועשרים חברי הכנסת ה-21 הרימו את ידם בעד סיום כהונתם, פחות מחודש לאחר שהושבעו בחגיגיות עם פרח על דש החליפה ובני משפחה נרגשים ביציע. בשביל כמעט מחציתם זוהי הכהונה הראשונה בכנסת. ויחד הם יהיו חתומים על השיא השלילי של הכהונה הקצרה ביותר.

וכמו תמיד, הראשון לזהות היה נתניהו. כבר כשליברמן עלה על מטוס ליעד עלום באירופה מיד לאחר הבחירות, שיתף נתניהו את שותפיו האחרים בתחושה רעה. כמה ימים אחר כך, בהתבטאות הפומבית הראשונה שלו לאחר הבחירות, הודיע יו״ר ישראל ביתנו כי לא יסכים לשינוי של פסיק או אות בחוק הגיוס. מבחינת נתניהו זו הייתה נורה אדומה זועקת. ״הוא מנסה להפיל אותי״ הודיע לבכירי שותפיו החרדים, שהרגיעו אותו. השיחות עם ליברמן התקדמו. הוא נפגש עם הרמטכ״ל, בכירי האוצר דנו בתכנית הפנסיה לגימלאים שביקש. גם במסרים התקשורתיים היה תיאום בין הצדדים, ובליכוד כבר השתכנעו שליברמן שומר על קשר עין. בדיעבד מתברר שזו כנראה הייתה הרדמה והסחת דעת.

הוויכוח על הגיוס היה תירוץ קלוש. ספק אם ליברמן קרא אי פעם במלואם את עשרים ושמונה עמודי החוק שאותו דרש להעביר ככתבו וכלשונו. החוק, כפי שנאמר ונכתב אינספור פעמים, לא יביא לגיוס של אף חרדי בכוח, והוא מספק להם את המצרך היקר מכל - זמן. שש שניים יחלפו עד שהסנקציות הפליליות יוכלו להיכנס לתוקף, וגם זה רק אם החרדים ייכשלו במשך שלוש שנים רצופות ולא יעמדו ב-85 אחוז מהיעדים, הנמוכים יחסית. החרדים יודעים את האמת, אבל גבולותיה של מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל נמתחו ממילא עד הקצה. האדמו״ר מגור נעדר מהכינוס בתחילת השבוע כדי לאפשר להצעת הפשרה לעבור בהיעדרו. הרבנים הסכימו לעיקרון המכסות - בניגוד לעמדתם לאורך כל הדרך. אבל את ליברמן זה לא סיפק. הוא דרש השפלה פומבית, ובדיעבד - כנראה שגם היא לא הייתה מספקת אותו בדרך לבחירות.

אבל עם כל האחריות המוטלת על ליברמן והחרדים, יש כאן גם כישלון מהדהד של נתניהו.

כשהוא עמד מול העיתונאים, רועד מזעם, אחרי שיצא מההצבעה שבה פוזרה הכנסת, לא נותר כמעט זכר לנאום הניצחון המרהיב שנשא לפני חודש וחצי בגני התערוכה. הקוסם הפוליטי לא מצא שפן אחרון שיאפשר לו להקים את ממשלתו החמישית, ואי אפשר להגיד שהוא לא ניסה. זה התחיל עם ההצעה המגונה והמופרזת שנתן לאבי גבאי - משרד האוצר או הביטחון, שלושה תפקידי שר נוספים וגניזת חוק החסינות ופסקת ההתגברות. הצעה שמשמעותה בגידה הן בבוחרי העבודה, שהתחייבה לא לשבת עם נתניהו, והן בבוחרי הימין - להם הובטחה רפורמה מקיפה במערכת המשפט. וזה המשיך בניסיונות לשחד ח״כים בודדים מכחול לבן.

לח״כים מהעדה האתיופית הוצע דיל עריקה תמורת העלאת שארית העדה מאתיופיה. לחברת הכנסת הדרוזית ע'דיר כמאל מריח הציעו תיקון של חוק הלאום תמורת האצבע שלה. על עומר ינקלביץ' החרדית כמובן שהופעל כל לחץ אפשרי מהמגזר. ולא היה חסר הרבה כדי שנתניהו יבטיח למיקי חיימוביץ' הנהגת יום שני ללא בשר בחוק, אם זה מה שהיה מסדר לו ממשלה.

גם הצעת הפשרה האחרונה שהניח בשעות האחרונות, בהחלט בליווי טון מאיים כלפי המפלגות החרדיות, לימדה על אובדן שליטה, על פאול מיותר מול שותפיו הקרובים ביותר.

והאמת היא שנתניהו גם שותף באחריות למה שהוביל לסיטואציה הזאת, כשהתעלם מהאזהרות שנמרחו ערב הבחירות על כל קיר אפשרי, שאם ימשיך לשאוב את קולות מפלגות הגוש הוא אולי ינצח בבחירות אבל יישאר בלי ממשלה. בבלפור חגגו על שמפניות ביום שאחרי הבחירות את נפילתם של בנט ושקד על שבריר אחוז, אבל בעצם חגגו את מפלתם שלהם. לטוב ולרע, נפתלי בנט אינו אביגדור ליברמן. עוד אלף וארבע מאות קולות לימין החדש והפארסה הפוליטית היתה נחסכת.

איחוד ימני-ליברלי

באופן חסר תקדים בפוליטיקה הישראלית, בנט שקד ופייגלין קיבלו הזדמנות לתיקון. מועד ב' נדיר, אליו הם יצטרכו להגיע צנועים יותר ואחרי הפקת לקחים מעמיקה, ובראשה המסקנה המתבקשת: לרוץ ביחד. זהות והימין החדש התחרו על מאגר קולות דומה. צעירים ימנים ליברלים. אם האגף השמרני בציונות הדתית השכיל להתאחד, כולל החבירה לעוצמה יהודית, הציבור לא יהיה סבלני לטהרנות יתר באגף הליברלי.

לא בטוח שאיילת שקד תהיה שותפה למהלך כזה. היא עדיין מגששת את מקומה בליכוד. בטווח הארוך, היא אכן תשתלב שם היטב. אבל היחיד שיכול לפתוח לה את הדלת כבר עכשיו, מבלי לצבור ותק של 3 שנים ומחנה מתפקדים משלה, הוא בנימין נתניהו. אם להסתמך על יחסי העבר בין משפחת נתניהו לשרת המשפטים היוצאת, הסיכויים לא גבוהים. שלא לדבר על הצורך באישור של המהלך במזכירות הליכוד, שגם כך רבים בו ממורמרים על שריון כחלון.

אם ניסיונה להשתלב בליכוד ייכשל, אולי כדאי שבנט ופייגלין ישקלו להציע לה את המקום הראשון. בניגוד לשני האדונים שניסו את כוחם כיושבי ראש וסיימו מתחת לאחוז החסימה, היא עדיין לא עמדה במקום הזה. כתם הכישלון לא דבק בה. והיא כנראה גם הפופולרית ביותר בימין.

מהלך כזה כנראה ירחיק גם חלק מקהל המצביעים של שתי המפלגות. מצביעי פייגלין מהשמאל יסתייגו מהחבירה לבנט, וחלק מתומכי בנט כנראה גם יירתעו מפייגלין. אבל צריך לזכור שרק לפני חודש וחצי שניהם יחד היו שווים 260 אלף קולות, שהם כשמונה מנדטים. גם נטישה של חלק מהבוחרים משאירה אותם מעל אחוז החסימה, ואת גוש הימין עם עוד כמה מנדטים יקרים, בטח אחרי שהוכח שאת ליברמן כבר אי אפשר לספור כחלק ממשלת נתניהו הבאה.

לתגובות: [email protected]