הטרמפ שעליו לא סופר

ד"ר יונתן פורת הסיע ברכבו ארבעה נערים שהיו נסערים וחיוורים. כמה שעות אחר כך הוא שמע על רצח תאיר ראדה ז''ל בבית הספר בקצרין.

דביר עמר , א' בסיון תשע"ט

תאיר ראדה
תאיר ראדה
צילום: פלאש 90

למעלה מעשר שנים עברו מאז נרצחה תאיר ראדה ז''ל, ועדיין קיימים בקרב הציבור ספקות רבים לגבי זהות הרוצח, המניעים למעשה והשתלשלות העניינים.

ביום הרצח יצא ד"ר יונתן פורת ממכללה "אוהלו" בקצרין לכיוון ביתו בקיבוץ אפיקים. בדרך הוא ראה ארבעה נערים שהמתינו לטרמפ בצומת קצרין דרום.

לפי תיאורו של יונתן, הארבעה היו נסערים וחיוורים כאשר עלו לרכבו. "היה ביניהם ויכוח, כעס ומתח גדול עוד לפני כניסתם לרכב", הוא מספר.

לדבריו, פני הצעירים העידו כי חוו חוויה אמוציונאלית ומטלטלת. "במכונית אפילו הם לא ממש ישבו, כל הזמן קמו, הם ניסו כאילו לצאת. הם התחילו להתווכח אפילו על איפה הם ירדו ומה יעשו... כבר בתחנה אחד צעק לשני- למה עשית את זה".

על הרצח יונתן עוד לא ידע ברגעים אלו, אך הייתה לו הרגשה ברורה שאותם צעירים חוו אירוע משנה חיים. "אי אפשר לטעות בזה. החבר'ה עברו חוויה אמוציונלית של מצב קיצון. אני לא יכול לקבוע שהם הרוצחים, אבל אין צל של ספק שבסמיכות לזה שהם עלו לטרמפ, הם עברו חוויה בלתי רגילה. ממש. לאורך כל הדרך הם כעסו אחד על השני, היו להם חילוקי דעות והיה אפשר לראות שאלה חילוקי דעות מתוך אירוע מסוים וחמור שהם עברו".

המחשבות החלו להתרוצץ בראשו של פורת. הוא ניסה להאזין למלמולי הנערים אך שמע מילים מעטות. אחד הצעירים מלמל את המילה ירושלים, אבל השאר התנפלו עליו ואמרו שפניהם מועדות לטבריה. "אחד מהם היה דומיננטי והחליט בשביל כולם לרדת מהרכב בצומת יהודייה. הם ירדו מהרכב והמשיכו לכיוון הפיצול לטבריה ואני המשכתי לדרכי לכיוון צמח. הצעתי להם להמשיך איתי עד צומת צמח ומשם יוכלו להגיע לירושלים בקלות, אבל הם סירבו ואמרו שיגיעו לירושלים דרך טבריה. הרגיש כאילו הם רוצים לברוח ממשהו ואפילו לא יודעים לאיפה לברוח".

על הרצח שהתרחש בבית הספר "נופי גולן" שמע פורת בערב. את הנסיעה שהתרחשה בשעות הצהריים המוקדמות הוא שיחזר שוב ושוב בראש. "עכשיו בדיעבד, אם הייתי יודע על הרצח באותו הזמן סביר להניח שהייתי יותר חשדן. אולי בעצמי הייתי שואל אותם. לאורך כל הנסיעה היה ביניהם ויכוח, סכסוך. היו מלמולים כמו 'למה עשית ככה' אבל בעיקר תנועות הגוף והבעות הפנים הראו עליהם שמשהו אינו כשורה".

המצפון לא שקט

ד"ר פורת שאסף טרמפיסטים על בסיס יומיומי לא חווה טרמפ שכזה מעולם. "שני דברים אני יכול להגיד בוודאות", אומר פורת, "אני יכול להגיד בוודאות שהם היו בגיל בית הספר, בערך בשכבות ט'-י' ושהחבר'ה האלה עברו אירוע קיצוני לפני עלייתם לרכב. החבר'ה האלה עברו בסדר גודל של שעה-שעתיים לפני זה אירוע טראומתי. לא צריך להיות מומחה בבריאות הנפש כדי לדעת שהחבר'ה האלה עברו אירוע קיצוני".

ד"ר פורת פנה למספר בעלי תפקידים במכללה וזכה לטענתו להתייחסות שנעה בין מבטלת למאוד שלילית. הוא לא פנה למשטרה מיד לאחר המקרה, כי באותו זמן סבר שאין לו ראיות מוצקות וגם כי רומן זדורוב נעצר זמן לא רב לאחר מכן, הודה ברצח ואף שחזר אותו.

אולם כאשר החלו לצוץ ספקות לגבי זהות הרוצח, ופורת נדרש להגיע למשטרת טבריה בעניין אחר, הוא החליט לנצל את ההזדמנות ולפרוק את אשר הסעיר אותו מספר חודשים קודם לכן.

"היומנאי אמר לי 'בסדר, בוא תמלא את הפרטים של התלונה ואז תספר לי את הסיפור שלך'. אמרתי לו שיש לי עוד סיפור לספר לו אבל רציתי לספר לחוקר, והוא אמר שהוא יכתוב את הסיפור ואז ייתן לחוקר. לזכותו, עשה רושם שהוא שומע אותי, מקשיב ובאמת יעביר הלאה אבל לא היה שום טיפול. בפעם אחרת ששאלתי מה קורה עם זה, אמרו לי שאם לא יצרו איתי קשר אז כנראה שירדו מהסיפור או משהו כזה. אם היו עושים משהו אז הייתי יודע מזה. לצערי הרב קיבלתי את זה".

שמואל ראדה הובא למנוחות

הסערה שאחרי השקט

הסדרה "צל של אמת", סדרת טלוויזיה דוקומנטרית ששודרה בערוץ 8 ולאחר מכן בערוץ 2 על ידי 'רשת', היוותה טריגר שהציף את זיכרונותיו של פורת, ובהמשך פנה לפעילים מקבוצות הפייסבוק שעוסקות בנושא, ודרכם הגיע גם לאילנה, אימה של תאיר ז"ל. פורת הגיע למסקנה שחשוב מאד שהסיפור יתפרסם , ולו כדי לאפשר לו לשחרר את שעל ליבו. "אני לא יכול להגיד שזה נתן לי מנוח, הסיפור הזה לא גמור. אני יכול רק להגיד שלתחושתי לחבר'ה האלה יש להם יותר מנגיעה לסיפור הזה. יותר מנגיעה".

פרופ' אזי לב-און (בית הספר לתקשורת, אונ' אריאל), אשר כותב ספר על רצח תאיר, משפט זדורוב והיבטים תקשורתיים שמלווים אותו, לא מופתע מהסיפור.

מהותית, לדעתו, סיפור זה לא ישפיע על תיק החקירה שכבר חלוט מזה למעלה משנתיים. אולם הוא מדגים כי קיימת אווירה ציבורית (שגם מודגמת בסקרי דעת קהל) שאינה עולה בקנה אחד עם הכרעות הדין. לב-און טוען כי המשטרה תשאלה וחקרה מאות אנשים והשקיעה משאבים רבים בחקירה, ולמרות זאת סיפור הרצח של תאיר ז"ל ומשפט זדורוב הפכו כמעט מיד לסיפור של אי אמון במשטרה ובממסד בכלל. "בשנים האחרונות חוזרים מקרים של אנשים שהיו במעגל הגאוגרפי והחברתי של הפרשה אשר חושפים מידעים שברשותם. זירות השיח הציבורי בנושא, ברשתות החברתיות ובאפיקים נוספים, בקרב אנשים בעלי גישה לחומרי החקירה והיכרות מעמיקה עם פרטי המשפט, מהווה כתובת לאנשים אלה".

הטרמפיסטים, דור 1

שלושה ימים לאחר הרצח של תאיר ראדה ז"ל, מגיע לתחנת המשטרה בקצרין אלי גדקר, תושב העיר. ביום רביעי, יום הרצח, הוא יצא מקצרין למקום העבודה שלו ליד קריית שמונה, ובדרך כמנהגו הוא אסף טרמפיסטים- שלושה נערים אותם הוא אסף ביציאה מהעיר. לדבריו, הם נראו לחוצים והם עמדו עוד לפני הטרמפיאדה כדי לתפוס כמה שיותר מהר טרמפ.

במהלך הנסיעה, הוא טען שאחד מהם כיסה את עיניו, היה חיוור ואמר 'מה עשיתי מה עשיתי' בעוד שני האחרים ניסו להשתיקו. שניים מהטרמפיסטים ירדו בצומת מחניים והשלישי, שהיה חיוור ומוטרד, המשיך עם גדקר עד צומת כוח. גדקר חשד שמשהו לא בסדר, ולאחר ששמע על מקרה הרצח באותו הערב, פנה למשטרה מספר ימים לאחר מכן.

לאחר שני סבבי חיפושים מקיפים באזור, ולאחר שזדורוב הודה ברצח ואף שחזר אותו, איתרה המשטרה את אחד הטרמפיסטים, שהוביל אותה לשניים האחרים. השלושה נחקרו, והתברר שמדובר בתלמידי ישיבה שביררו אפשרות להצטרף למכינה קדם צבאית בקצרין. המשטרה השוותה בין הסיפור שלהם לסיפור של גדקר ונמצאה התאמה משמעותית בפרטי הסיפורים; אחד הטרמפיסטים אף זיהה את הנהג, והנהג זיהה באופן לא מוחלט את אחד הטרמפיסטים שישב לידו. אולם מספר שבועות לאחר מכן התראיין גדקר לשרון גל בערוץ 10 וטען כי המשטרה הציגה בפניו את הבחורים הלא נכונים.

חקירה זו הושלמה מבחינת המשטרה, אך מאוחר יותר הוגשו שני עתירות לבג"ץ, על ידי משפחת ראדה ב-2007 ועל ידי פעילים למען זדורוב ב-2011, בהן נטען כי החקירה לא מוצתה, תוך מיקוד בסיפור הטרמפיסטים. הריאיון של גדקר אצל שרון גל והעתירות לבג"ץ יצרו הדים שעדיין מסתובבים ברשתות החברתיות.

אילנה ראדה
צילום: נועם רבקים פנטון, פלאש 90

עברו 11 שנים ואיתרנו את דודו (שם בדוי), אחד הטרמפיסטים שגדקר אסף, ואשר זיהה אותו במשטרה בתור הנהג שאסף אותם. במהלך השנים הספיק דודו לשרת בצבא ולסיים לימודים גבוהים, והיום הוא מתגורר ועובד במרכז הארץ, ולא מזמן התחתן. הסיפור הזה מבחינתו לא היה אירוע משנה חיים. הוא לא טורח לדבר עליו עם אנשים, אינו עוסק בו, ובמהלך השנים גם לא טרח לעקוב אחרי משפט זדורוב ואינו מעורה בפרטיו.

"אני הגעתי ראשון למשטרה, אמרו לי תמתין פה בקבלה. אספו את החברים שלי בניידות, זה היה קטע מפחיד. הושיבו כל אחד מאיתנו בחדר נפרד. אני זוכר שהנהג שלקח אותנו טרמפ הגיע ודיבר עם היומנאי". משחזר דודו.

זיהית את הנהג? בטח שזיהיתי אותו, ישר איך שהסתכלתי על הבן אדם, גם עכשיו אני אזכור. תיארתי את פרטי הנסיעה, סיפרתי מה קרה בדיוק מהבוקר עד הערב וזהו. שיתפנו פעולה, אפילו הסכמנו להיבדק בפוליגרף. וזהו, מאז שהסתימה החקירה המשטרה לא חזרה אלינו שוב.

אז איך זה שהנהג טען בתקשורת שאתם לא הטרמפיסטים שהוא לקח? באמת מוזר. הסברנו למשטרה בדיוק איפה עלינו ומתי, מה היה מסלול הנסיעה ואיפה ירדנו. אני לא אשכח את זה בחיים את 'הוואי מה עשיתי' שכביכול מישהו מאיתנו אמר במהלך הנסיעה והחוקרים חזרו לזה שוב ושוב. היינו ילדים, הרצנו צחוקים. וכנראה שהנהג נתפס על משהו שאמרנו וזה הכניס את כולם לסרט. גם אז טענתי וגם היום אני אומר שהנהג פרש את הסיטואציה בצורה לא נכונה וכתוצאה מכך הוא עשה חיבורים לא נכונים.

בשנת 2006 כשקרה המקרה, הפייסבוק ושאר הרשתות החברתיות לא היו משמעותיים כמו היום. אם כיום מקרה כזה היה מתרחש, היינו מכירים אותך יותר? בטוח. גם אז היו פורומים אבל לא בסדר גודל של קבוצות הפייסבוק שעוסקות היום בנושא. כמו בכל סיפור תקשורתי גדול, היו עושים מזה עניין. לפעמים גם אנשים נחשפים לחומר בצורה חלקית, כותבים בצורה לא אחראית ומריצים שמועות, ויכולים לגרום נזקים.

את הפעילות בפייסבוק חווה דודו כאשר פעילים אשר רוצים לחקור בעצמם את נסיבות הרצח, יצרו עימו קשר על מנת לראות מיהם הנפשות הפועלות. דודו חושב שהפייסבוק הוא כלי חזק שיכול לגרום נזקים, למשל להפיץ שיימינג ושמועות, ומצד שני גם לחבר בין אנשים שמעוניינים לעזור ולסייע

הפתיע אותך שפתאום אנשים מתקשרים אליך משומקום? איך התייחסת לזה? הכי קליל שיש. סיפרתי הכל מא' עד ת', בסופו של דבר אנשים חוקרים ורוצים לדעת את האמת, הסיפור הזה לא ברור ולגיטימי שירצו לדעת מה באמת היה. אנשים עוד ימשיכו לטחון את הסיפור הזה ואם אני יכול לתרום קצת מהמקום שלי כדי לעזור לאנשים להגיע לתמונה המלאה, אז בשמחה.

ממשטרת ישראל נמסר: ''משטרת ישראל מנהלת חקירות באופן מקצועי ויסודי במטרה להגיע לחקר האמת. גם בחקירה מורכבת זו, פעלו השוטרים תוך הפעלת שיקול דעת בהתאם לממצאים שנאספו ולפי הנהלים המקובלים. תיק החקירה נדון והוכרע בבית המשפט במספר ערכאות, תוך שטענות ההגנה נטחנו ״עד דק״ ונדחו. בית המשפט אמר את דברו וההכרעה מדברת בשם עצמה''.

נוי גדו השתתפה בהכנת הכתבה