ועדת הכספים של הכנסת קיימה היום דיון בסוגיית הפיצויים ומהלכי השיקום לנפגעי השריפות במבוא מודיעים ובהראל.
ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם אלנתן גולומוב, יו"ר ועד מבוא מודיעים, שהתיחס להבטחת משרד ראש הממשלה ולפיה בתוך ימים אחדים תושלם העבודה ותיקבע המדיניות מול האירוע הקשה.
"אני מברך על כך שמדברים על זה, אבל הדברים ייבחנו במעשים", פותח גולומב ומוסיף: "קשה לי עם זה שכאשר יש אסון בטורקיה או במקסיקו מוצאים תקציב בתוך ארבע שעות ולמבוא מודיעים אנחנו צריכים לחכות שבועיים. על זה לא קיבלתי תשובה".
"שחררו 4.5 מיליון שקל שהם לא מענה ראשוני. כל יום העניין עולה למועצה כרבע מיליון שקלים. צריך לדון בעניין הזה במהירות. מחכים למשטרה וכיבוי אש, אבל אנחנו רוצים תשובות. יש הבדל בין להיות במנהרה שבה רואים את הסוף לבין מערה. אנחנו לא רואים את הסוף. שיתנו לנו תקווה".
את הפתרון, שלטעמו יוכל להוות מענה לצרכיהם העכשווי של התושבים שמביתם לא נותר דבר, מחלק גולומב לשניים: "יש שני שלבים. יש ישוב זמנים, מה שהיה צריך להתרחש כבר, שיתחילו לעבוד על זה כבר כדי שבספטמבר יהיה אפשר להתחיל את החיים, שהילדים יתחילו את הלימודים עם חיים מעט נורמאליים. עניין הקבע תלוי במנהל מקרקעי ישראל שלא פתרו אותו וצריך לתת מענה אמתי כי לשים אותנו בקראווילות זה לא פתרון".
גולומב מזכיר את המחלוקת המשפטית בין התושבים לבין מנהל מקרקעי ישראל, מחלוקת שהביאה את התושבים למציאות בה הם מתגוררים כבר עשרות שנים מבלי שסוגיית הקרקע תוסדר מול המינהל.
עוד הוא חושש שמענה למצוקה הזמנית, אולי בדמות שיכונן של המשפחות בקראווילות, ידחה את הצורך במציאת פתרון קבע. "אנחנו צריכים שהפתרון הזמני יהיה קשור לפתרון הקבע. אנשים מאבדים את התקווה. אנחנו חיים בפנימייה. הייתי כבר בפנימייה כשהייתי בתיכון, אבל עכשיו אני עם שלושה ילדים וזה בלתי נסבל".
"זה אסון שלא קרה בכל שנותיה של המדינה, לא נמחק ישוב כזה במאה השנים האחרונות. אנחנו עוזרים לכל העולם אבל איפה אנחנו, מה עם האסונות שלנו? עם ישראל תורם לנו מעל ומעבר והמועצה עוזרת ומארחת אותנו. אנחנו מרגישים את האהבה והחיבוק, אבל מי שבחרנו בהם יצאו לבחירות שיעלו חמישה מיליארד שקלים. אנחנו מדברים על סכום של כמאה ושלושים מיליון שקלים שיפתרו את כל הבעיות. זה אחוז קטן".
"כולנו אזרחים של ארה"ב ואנחנו יכולים לקום וללכת מכאן, אבל אנחנו רוצים להיות בארץ ישראל, אבל רוצים שירצו אותנו כאן, שיהיו איתנו ולא שישכחו אותנו. זה הפחד שלי, של אשתי, של כל חבריי במושב. כבר ארבעים שנה ולא חתמו על הבתים שלנו. אין חוזה חכירה על הקרקע מול המנהל".
"כשאבא שלי הגיע למקום היה רק כביש כורכר, לא הייתה מודיעין, לא שילת ולא כביש 443. זה היה סוף העולם. אנשים עזבו הכול בחו"ל כדי להגיע לארץ ישראל, ומה מדינת ישראל מחזירה להם? מבקשים רק לחיות בכבוד. איך יכול להיות שאזרחי מדינת ישראל נמצאים באוויר בלי תשובות אמתיות? כל אחד מגלגל את הדברים על השני".
מוסיף גולומב ומתאר את מצוקתו ומצוקת משפחתו היומיומית: "אנחנו כמו בחלום רע. אין לי תשובות לבן שלי בגיל ארבע ששואל איפה הוא ורוצה ללכת הביתה. מה אוכל להגיד לו? אין לי תקווה בשביל עצמי, אז איך אתן תקווה לילדים שלי? כשהיו אסונות בעולם בתוך כמה שעות היו על המסלולים ואחר כך דאגו לכסף. מדובר כאן בדיני נפשות. אנשים כאן בצרה. יש כאן גם את העניין הפסיכולוגי ומדינת ישראל חייבת לפתור את העניין. אחר כך לדאוג לכסף".