בשבע מהדורה דיגיטלית

בלי מלחמות

לא רק רות ונעמי: סיפורים מחייהן של כלות וחמיות, עם עצות מעשיות ומבט אופטימי

עפרה לקס , ג' בסיון תשע"ט | עודכן: 07:32

"כשמבינים שהאינטרס שלנו משותף הכול נראה אחרת". שושי ורעות צוברי
"כשמבינים שהאינטרס שלנו משותף הכול נראה אחרת". שושי ורעות צוברי
צילום: עמיחי מעטוף

שושי ורעות צעקו אל תוך הסלולרי וכיוונו את האש זו אל זו. החמות והכלה, שישבו ברכבים שונים, שוב לא הסכימו על שום דבר בדרך לטיול המשפחתי לכנרת. בין שאגה לשאגה הן סיננו, כל אחת לבעלה, שהן כבר לא יכולות יותר.

הפעם "היא" עברה כל גבול. כשהגיעו ליעד פרקו את הילדים, פרקו את הציוד והתגלגלו מצחוק. את הכעס כבר לא היה צריך לפרוק, הוא התפוגג מעצמו בדרך. שושי ורעות צוברי (תושבות עטרת וקריית ארבע בהתאמה) לקחו את יחסיהן המיוחדים, על שק הרגשות המלא שהם מכילים, והטילו אותו לתוך הצגה על כלות וחמיות. מאז שרות דבקה בחמותה נעמי והפגינה מסירות נפש יוצאת דופן, מערכת היחסים שבין הכלה לחמות היא מושא לבדיחות רבות ולא פחות מזה ללא מעט כאבי לב. השתיים החליטו לקחת את החיים עצמם ולהעלות אותם על הבמה.

"היה שבוע אחד שבו חמותי הייתה חולה. מראש קבענו שאותה השבת תהיה משפחתית והיא תארח את כולם. אני ניסיתי להקל עליה, שלא נבוא אליה ושתוכל לנוח, אבל היא לא ויתרה. כל השבת עקצנו זו את זו. היא אמרה שאני ממרידה את כל המשפחה נגדה, ואני עניתי שהיא חושבת רק על עצמה. אחת הגיסות הסתכלה בפליאה ואמרה: יש כאן מופע סטנד אפ". רעות ושושי גלגלו את הרעיון במשך כל אחר הצהריים השבתי, וכשאורי, בעלה של רעות ובנה של שושי, קם משנת הצהריים ושמע את הרעיון הוא אמר: "זו הצגה עליי".

"החמות היא המבוגר האחראי"

הן אספו חומרים וערכו תחקיר על הנושא. אל ההצגה הן מביאות סיפורים שקרו להן או כאלה ששמעו והן הגזימו אותם קצת. שושי היא שהכירה בין רעות לבן-הבעל. רעות הייתה קומונרית ביישוב ושושי הייתה האם המאמצת, שהחליטה להכיר בינה ובין בנה. למרות זאת, הפערים בין המשפחה שממנה הגיעה רעות למשפחת צוברי היו משמעותיים. "הגעתי מבית מאוד אשכנזי, על כל המשתמע, והגעתי לבית תימני הארד קור. הייתי בשוק מרמות החום, זה היה נראה לי אובר חיבוקים ונישוקים, אומרים כל מה שחושבים, כולם יודעים הכול על כולם. זה גרם ללא מעט חיכוכים בשנה הראשונה של הנישואין".

רעות מסבירה שהעבר המשותף שלה ושל חמותה רחוק מלהיות מושלם, אבל הן לוקחות את הזיכרונות האלה והופכות אותם לבדיחה, וכך אפשר לדבר על מה שהיה. כדי לעבוד על ההצגה הן לקחו את אורית סיסו, שכנה ובימאית, וסיפרו לה את קורותיהן המשותפים בעשר השנים האחרונות. יחד נרקמה ההצגה 'וחמותה בערה בה' שיש בה סיטואציות מהחיים: לידה, פערים מנטליים, אוכל, דיבורים מאחורי הגב ומה לא. "נשים אומרות לי, איך את יכולה להיפגש עם חמותך כל כך הרבה לחזרות, או איך את מעלה איתה הצגה. הן אומרות: חמותי מדהימה, אבל..."

איך באמת הגעתן ממקום של קושי ופער למקום של עבודה על פרויקט משותף, ועוד בנושא כזה?

"למרות שההצגה שלנו לא דידקטית, יש לה מסר, והוא עין טובה. הרי שתינו נמצאות במקום שרוצה רק טוב לבעל שלי, שהוא הבן שלה, ולילדים שלי, שהם הנכדים שלה. יש לנו מעגל משותף של אנשים שאנחנו רוצות שיהיה להם טוב. לפעמים סביב זה נוצרת מלחמה על מי משקיעה יותר. אבל כשמבינים שהאינטרס שלנו משותף ומפתחים עין טובה, הכול נראה אחרת. את יכולה לראות אותו מפרגן לאמא שלו ולשמוח בזה, כי את רוצה שגם הבן שלך, כשיגדל, יפרגן לך. צריך שגם לחמות תהיה עין טובה על הכלה, שמטפחת את הבן שלה ומגדלת את נכדיה". ואם יש חיכוכים? רעות ממליצה לצחוק עליהם, או לפחות לדעת לשים אותם מאחור.

גם שושי, שמעידה על עצמה שהיא "אמא לביאה", זוכרת את הימים הראשונים של רעות אצלה בבית. "היה לי קשה עם הקור שלה. במהלך השנים היא מאוד הפשירה, נכוותה מהחום של המשפחה".

שושי, היה לכן קשה בהתחלה. איך מעבירים הילוך ועוברים הלאה?

"אם את רוצה את הנכדים שלך ואת הבן שלך, את צריכה להבין שלא על הכול את צריכה להעיר". שושי חושבת שהאחריות למערכת היחסים מוטלת על החמות. "אנחנו התחתנו צעירות ונכנסנו למשפחה שיש לה הקשר ומנטליות. החמות חייבת לדעת להכיל את הסיטואציה, כי הכלה צעירה, מה היא כבר ראתה בחיים? רעות אומרת שכל מיני דברים שהפריעו לה אז - היום היא הייתה צוחקת עליהם, אבל החמות היא המבוגרת האחראית".

הניתוק של שושי מהבן אחרי שנישא היה לה מאוד קשה. "שלושה שבועות לא הצלחתי להיכנס לחדר הריק שלו. זו פרידה". גם הכלה חווה ניתוק מהבית. "בטקס החינה שעשינו לרעות יש שיר מרגש על כך שהכלה נפרדת מבית הוריה. עם כל השמחה, יש את הקושי של הפרידה". עם הנתונים האלה צריך לטוות מערכת יחסים חדשה. "אני מכירה הרבה נשים שאכלו קש מהחמות שלהן וממשיכות להאכיל את הכלות. הן לא למדו את הלקח".

רעות ושושי רוצות להביא הצגה שתהיה כיפית ומצחיקה, אבל הן גם מקוות להצליח ליצור בעקבותיה שיח שישפיע טוב. "אם נצליח לפצח כלה אחת, חמות אחת - יהיה זה שכרנו", אומרות שתיהן.

גם לבעל יש תפקיד

רויטל הייתה הכלה הראשונה מבין שבע שנכנסה למשפחת אופן לפני כ-23 שנים. למשפחה יש עוד שלוש בנות, שלא נקפח את חלקן, אבל הן הביאו הביתה חתנים ולא כלות.

לרויטל ולבעלה, תושבי יצהר, יש תשעה ילדים ביולוגיים ועוד ארבע בנות באומנה. שתיים מבנותיה נשואות ובשבוע שעבר היא אירסה בן, "כך שאני עומדת להיות חמות". הצומת הזאת "הכי מעניינת" לדבריה, וגורמת לה להיזכר במה שעבר עליה ככלה צעירה ולהיכנס למקום החדש הזה בעיניים פקוחות.

היא נזכרת בכניסה לבית הורי בעלה. "עד אז היו להם שני חתנים שפינקו אותם, ואני באתי כלה, יצור אחר. לאמי לא הייתה חמות, לא הייתה לי אז אחות שנישאה, לא הכרתי את זה ולא הייתה לי קבוצת שוות. חשבתי שכל דבר הוא אישי, עליי. היום ברור לי שזה לא כך".

רויטל הגיעה ממשפחה עם מנטליות ספרדית לבית "סופר אשכנזי", שאפילו אופן הדיבור בו הוא אחר. "אני פירשתי את זה כחוסר רצון וחוסר שמחה, היום אני יודעת שזה פשוט הסגנון". היא גם הגיעה מבית של בנות לבית של בנים, "עד עצם היום הזה הגיסים זוכרים לי שכשהגעתי היה צריך להפסיק לאכול עם הידיים וללקק את האוכל מהסירים. אני זאת שרציתי מצעים נקיים מהארון. ומכיוון שאני לא חושבת שיש קדושה בלסבול, אמרתי תמיד מה מפריע לי ונתפסתי כאסטניסית".

מאז קרו כמה דברים. נכנסה עוד כלה, "מקסימה, שריככה הכול, והדברים התחילו להיות יותר בנחת". רויטל חושבת היום שסגנון הדיבור שלה אז היה חד מדי. "לא הייתי אלופת כפפות המשי. יכולתי לעשות הכול בצורה הרבה יותר נעימה, ועדיין לקבל כל מה שאני רוצה". היא מספרת שגם חמותה עברה תהליך של ריכוך עם כל כלה חדשה, וכיום היא במקום של קבלה שלמה של הכלות. "אני שמחה שהייתי חלק מהתהליך הזה", אומרת רויטל. לאחרונה, בעקבות אירוסי בנה, היא נזכרה בימים ההם ואפילו ביקשה סליחה מחמותה על הקוצים החדים שהפנתה כלפיה.

לתפקיד החדש שלה היא נכנסת מתוך מודעות מלאה ומחשבה מעמיקה. לא קל לה לשחרר את הבן הזה. לדבריה, "הוא בני מחמדי. כבר כשהיה בן חצי שנה חשבתי על הכלה שתהיה לי. חשבתי: אני מחבקת אותו סתם, בסוף הוא יתחתן ויבנה בית עם מישהי אחרת". רויטל מדברת בפתיחות על כאבי הלב האלה. "יש משהו קשה מובנה בפסוק 'על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו'. זו תחושה של בגידה, שכל מה שהשקעת בו הוא הולך להעביר למישהי אחרת". היא מבינה את זה ומעודדת את בנה להעביר את כובד משקל תשומת הלב אל אשתו לעתיד, כי כך ראוי ונכון. "כשאת משלימה עם הבגידה הזאת, את נשארת רלוונטית ומשמעותית. אם תזרמי עם זה, את תישארי בתמונה".

רויטל מזכירה לעצמה כבר עכשיו שהחיים הם תהליך וכל דבר הוא בר תיקון. גם אם בהתחלה דברים לא יזרמו, הם ישתנו לטובה בהמשך. היא גם מקווה שתזכור להחמיא לכלתה ולהתפעל ממנה. היא לא שוכחת מחמאות משמעותיות שנחקקו בליבה, "זו הרגשה מיוחדת. כשחמותי ביקשה ממני מתכונים זה נתן לי הרגשה שאני מוערכת, שאני במקום הנותן. זה קצת היפוך תפקידים". ודבר אחרון, היא חושבת שגם לגבר שנמצא בין הכלה והחמות יש מקום בתוך מערכת היחסים הזאת. "צריך להיות לו ברור שהוא עובר צד, שכשהוא אומר 'אנחנו' הוא מתכוון לו ולאשתו ולא לו ולאמו. מצד שני, יש לו תפקיד של ריכוך ותיווך, וגם הוא צריך להראות שמחה בזוגיות ליד ההורים שלו. אם הוא ישדר שהוא עצוב ומסכן זה יאמלל גם את אשתו וגם את אמו. אם הוא יראה שמחה, זה ירגיע את כל הצדדים".

שרה אופן, חמותה של רויטל מספרת איך הגיעה למקום של הכלה וקבלה של הכלות. גם היא מצטטת את הפסוק מספר בראשית, אך רואה אותו אחרת. "התחושה הבסיסית היא שהילדים הם כמו פיקדון, אז עכשיו הוא אצלך, ואחר כך הוא עובר להיות של הכלה". לאורך השנים שמעה שרה גם ביקורות מהכלות. "יש כאלה ששמעתי מהן 'תראי מה הבן שלך עושה', וטענה בסוף המשפט. שתקתי. בשלב מסוים התחלתי לשמוע 'תראי מה הבן הצדיק שלך עושה', בנימה לגמרי אחרת. או שהוא התרגל לרצונות שלה או שהיא גילתה את יתרונותיו".

הסוד, אומרת שרה אחרי 23 שנות ותק כחמות וכאמור שבע כלות, הוא סבלנות. "צריך אורך רוח. גם הילדים הפרטיים שלך מגלים מה כן נכון ומה לא נכון בקודים של הבית. כך גם הכלות. יש לי כלה צעירה שביקשה ממני להאריך לה שרוול והיא פתחה מכפלת כדי להאריך את החצאית. אני לא הערתי לה כלום. היא פשוט הבינה מה מתאים. לקב"ה יש סבלנות עד יום מותנו, גם לנו צריכה להיות לילדים שלנו וגם לכלות, שהן לא שונות".

שרה מספרת שרויטל התקשרה להיזכר ולהתנצל על הימים הראשונים שלה ככלה. "צחקנו. אז היא הייתה צעירה, היום הגיל מאפשר להסתכל אחרת על דברים. נכון שבהתחלה הכלה לא אוהבת אותי, מסתתרת מאחורי הכתפיים של הבן ולוחשת את מה שהיא רוצה לומר, אבל בהמשך היא יוצאת משם והקשר נוצר".

שרה מודה לקב"ה על הכלות שהוא זימן לבניה. על השתקן שקיבל אישה שלקחה את קבי הדיבור גם בשבילו, זה שלא סיים לימודים וקיבל אישה שמנהלת בית ספר ויש לה תואר שני. היא סומכת עליו שסידר נכון את העניינים.

"חשבו שחמותי היא אמא שלי"

רוזה הרשקוביץ נפטרה לפני חצי שנה, בגיל 95. חוה, כלתה, עדיין מדברת עליה בגעגוע ובעצב. כמעט 32 שנה הן גרו בשכנות קרובה. חוה ובעלה ביקשו ממנה לעקור מחדרה ולעבור לגור לידם בקדומים שנה אחרי שהתאלמנה. "ראינו שלא טוב לה ולא נכון לה להישאר בבדידות. אמרנו לה: בואי אלינו לשנה, תנסי". נשים רבות מהיישוב טעו לחשוב שרוזה היא אמה של חוה ולא חמותה. "כשהייתי כלה צעירה, ההורים של בעלי אהבו אותי מאוד וקיבלו אותי כבת. בדור הקודם היה מאוד מקובל לומר שכלה היא לא בת. חמי וחמותי לא התנהגו כך, הם טיפחו אותי מאוד. גם אני לא רואה כך את המציאות כלפי כלותיי".

רוזה התגוררה ביחידה עצמאית, אולם בכל יום אחר הצהריים הייתה מגיעה לבית משפחת הרשקוביץ. "היא הייתה אישה מדהימה, שבעצמה טיפלה בחמה וחמותה כשעלו לארץ והיו חולים וסיעודיים. היא עבדה לצד בעלה באטליז וגם טיפלה בהם בתנאים לא תנאים". חוה, כיום סבתא רבה בעצמה, מדברת בהערכה עמוקה על חמותה. "היא הייתה מאוד עדינה ושקטה, עזרה לי לגדל את שני הילדים הקטנים. הבת ממש גדלה אצלה במקום במעון, והבן בן ה-35 לא זוכר את עצמו בלי סבתא. היא גם הייתה סבתא לחתן שלי, שהיום הוא בן 52, שלא היו לו סבא וסבתא. היינו משפחה מורחבת כזאת". רוזה זכתה לחימשים. לחגיגת הסידור של אחת מהן היא נסעה בשנה שעברה, יחד עם נכדתה, שהיא הסבתא של הילדה. חתני (היום בן 52) זכה לסבתא פעם ראשונה בהיותו בן 26 שהצטרף למשפחה.

חוה משתפת בנקיפות המצפון שחשה עם פטירת חמותה, משום שלפעמים העירה לה. "לא פעם ולא פעמיים פגעתי בה וביקשתי סליחה. היא לא הייתה עונה לי, היא חשבה שחמות צריכה לשתוק". מנגד, היא מגלה מעט ממה שכן העניקה לה. "השתדלתי לתת לה את מה שלא היה לה במשך 60 שנה. היה לה קשה ליהנות, אבל חיברנו אותה למועדון, לקחנו אותה לטייל. בגיל 70 היא הגיעה לראשונה לאילת. לא היה לה צורך בזה, היא הייתה מאוד צנועה, אפילו סגפנית. הייתי קונה לה בגדים ונעליים ואומרת: תמדדי, אם לא יתאים נחזיר". בני משפחה אחרים מספרים על מסירות גדולה מאוד של חוה לרוזה, שדאגה לה וסיפקה את כל צרכיה במשך שנים ארוכות.

את מדברת על החיים יחד כטבעיים. אבל בעצם לקחת על עצמך משימה גדולה. למה?

"מעבר לדאגה לה, אצלי זה נכנס לחלל ריק. אני נכנסתי לחופה עם אמא חולה. הקדמנו את החתונה כדי שהיא תספיק להיות בה. שנת הנישואין הראשונה לא הייתה ירח דבש אלא שנת אבל, ולבת הבכורה שלי קראתי על שם אמי. בכלל, נכנסתי למשפחה של בעלי כאילו זו המשפחה שלי. זה נראה לי טבעי". חוה לא מציירת את המציאות כוורודה בלבד. היו גם חיכוכים על הדברים הקטנים של החיים. "עם הזמן למדתי להעביר מסרים והערות דרך הילדים, כך זה התקבל בקלות ובהבנה".

ואיך אצלך, איזה חמות את?

"אצלי אין הבדל בין כלות לבנות. יש שק של אהבה והוא מתמלא ומספיק לכולם. יש תהליך של קבלה, צריך תמיד לבוא עם עין טובה ולא עם אנטי". והיא מוסיפה הערה חשובה על הצד השני, זה שמעבר לכלה ולב - המחותנים. "צריך לא להשוות. כל אחד נותן מה שהוא יכול מהמקום שלו. הרבה פעמים אני אומרת, טוב שיש גם צד שני שיכול לעזור. כי זה לא תמיד כך".

ההורות לא נגמרת

הניה ברטל ואסתי משלוף הן אם ובת, שמגיעות מעולם הטיפול והסדנאות. משלוף שיתפה את אימה בסיפורים וחוויות ששמעה מחברותיה, הכלות, וברטל שיתפה את ביתה בסיפורים שמגיעים בדיוק מהכיוון ההפוך. "אמרנו לעצמנו: יש כאן שלב בחיים, שלב מרכזי בחיינו, גם ככלות וגם כחמיות. יש שיח על הורות בגיל הרך ועל הורות למתבגרים ואז השיח נקטע, אבל ההורות לא נגמרת. דווקא כשהילדים נישאים זה שלב קריטי. אתה יכול לקטוף את הפירות וליהנות, אבל מצד שני זה יכול להיות שלב מאוד מתסכל".

השתיים גם הבינו שנשים נכנסות לתפקיד החמיות עם מעט מאוד ידע, הרבה אינטואיציה ובעיקר עם סיפורים מסמרי שיער שהן חוו בעצמן או שמעו לאורך השנים על יחסי כלות חמיות. מכאן הרעיון התחיל להתגלגל עד שהשתיים החליטו להנחות יחד קבוצות על הקשר הבין דורי במשפחה. לקבוצות מגיעות בעיקר חמיות. "כשאנחנו מגיעות יחד אנחנו משקפות את הקול של העולם הצעיר יותר והמבוגר יותר", אומרת ברטל ומוסיפה שגם מגוון הגילאים של הנשים המשתתפות מאפשר התבוננות רחבה על המציאות. השתיים ממליצות לרכוש כלים וללמוד איך להיות חמיות, למרות שזה נושא שלא נהוג להתייחס אליו כאל תחום למידה.

מכירות את המשפט "למה אף אחד לא סיפר לי שזה ככה?"

ברטל: "זה משפט שחוזר ברוב הסדנאות".

משלוף: "מה שעולה מאוד בעוצמה היא השאלה איפה אני בתוך המשפחה המתרחבת: הנכדים, הכלות החתנים. איפה המקום שלי, האם בכלל יש לי מקום. ההתבוננות בזה היא הבסיס להכול, כי ברגע שאני מדייקת את זה, אני יכולה לתקשר את זה פנימה והחוצה". משלוף מדגישה שיש לשאלה הזאת חשיבות במיוחד אצל נשים, משום שהן רגילות להיות במצב של נתינה. "חמות צריכה לשאול את עצמה מה מתאים לה ומה פחות". ברטל מסבירה שמכאן הן מגיעות לשאלת הגבולות. איפה החמות, שהיא גם סבתא, צריכה להושיט יד, לסייע בהסעת הנכדים, לבשל לילדים ולארח אותם והיכן היא מכריזה בפני עצמה ובפני הילדים - עד כאן. השתיים נוגעות גם בנקודה של תקשורת. אם חמות כבר החליטה שמשהו לא מתאים לה, איך היא מתמללת את זה בצורה נעימה, מכבדת אבל נשמעת. "חשוב יותר איך לומר ממה לומר. לדבר מתוך כבוד. לא למחוק את עצמי או את מי שעומד מולי", אומרת משלוף.

הפתעתן אותי. חשבתי שנשים באות אליכן עם תלונות בסגנון: הבן שלי התחתן עם קלפטע, תראי איך היא מזניחה את הילדים וכאלה.

שתיהן צוחקות. משלוף מסבירה שזה נושא שהן מביאות באופן יזום לסדנא. הן קוראות לו בלשון יפה 'מציאות ופרשנות'. "איך אני מסגלת נקודת מבט אחרת על מה שהסתכלתי עליו בעבר כלא ראוי ולא תקין, לוקחת צעד אחורה ואומרת 'זה שלהם'".

האם תמיד מערכת יחסים בין כלות לחמיות צריכה להיות מורכבת? אין סיפורים פשוטים?

משלוף: "בכל מערכת יחסים יש מורכבות, אבל היא לא חייבת להיות שלילית. הרב יהושע שפירא אומר שבברכה 'אהבה ואחווה ושלום ורעות' יש גם את הרעות, שהיא הרוע. במקום שבו נמצאת המורכבות, שם אנחנו הופכים להיות בני אדם, זה המקום שמצמיח אותנו ומפתח בנו רגישות וכבוד". שתי הנשים מצטרפות לקול שנשמע מפי מרואיינות קודמות, לפיו החמות היא האחראית על האווירה בינה ובין הכלה. "היא המבוגר האחראי בחבורה", אומרת ברטל, אך מוסיפה שגם על הכלה מוטלת משימה או שתיים בהקשר הזה. "אין ספק שחשוב שהכלה תבין את התהליך שעוברת החמות. היא נפרדת מילד, היא חווה תהליך שמישהי חשובה לו יותר ממנה, הילד מקבל החלטות עם מישהי אחרת ומעמידים אותה בפני החלטות מוגמרות. הכלה צריכה לדעת את זה. הרבה דברים נופלים בגלל חוסר ידע ומודעות".

משלוף מוסיפה: "כשהדרכתי כלות, הקדשתי פרק לנושא של מערכת היחסים בין הכלות לחמיות. בתור כלה צעירה שמתי את עצמי בנעליים של חמותי והסתכלתי משם על המציאות. הכלה צריכה להפנים שהיא נכנסת למערכת יחסים שתלווה אותה שנים רבות. שתחשוב איזה סוג של קשר היא רוצה ליצור שם. אלה הסבא והסבתא שיהיו לילדים שלך".

ברטל חוזרת, באופן בלתי נמנע, לחמיות וגם לגברים שעומדים לצידן. "אם אתם כמבוגרים האחראים מצליחים להיכנס לעמדה של חוסר ביקורתיות וחוסר שיפוטיות, אתם תמשיכו להיות משמעותיים לבני הזוג. הכול תלוי בסגנון התקשורת שתסגלו. כל אחד רוצה מישהו שיקשיב לו מתוך כבוד".