תוכנית חינוכית, לא משפטית

כשסמוטריץ' מדבר על השבת משפט התורה, הוא צריך לזכור שהמכשולים בדרך לשם הם בעולם התורה שטרם בנה הלכה המותאמת למדינה מודרנית

שלמה פיוטרקובסקי , ג' בסיון תשע"ט

התבטאות שגבתה מחיר פוליטי. סמוטריץ' בישיבת מרכז הרב
התבטאות שגבתה מחיר פוליטי. סמוטריץ' בישיבת מרכז הרב
צילום: אהרון קרון, פלאש 90

1

את הסערה הפוליטית של השבוע התחיל ח"כ בצלאל סמוטריץ', יו"ר האיחוד הלאומי, באירוע שדווקא איננו פוליטי בעיקרו - עצרת יום ירושלים המסורתית בישיבת מרכז הרב. סמוטריץ', שכמה שעות קודם לכן הבין שנפתחה לפניו, לפחות להלכה, דרך קיצור למשרד המשפטים בעקבות פיטורי השרים בנט ושקד, לא התאפק מלשרטט יעדים לכהונה. "אנחנו רוצים את תיק המשפטים כדי להשיב את משפט התורה למכונו", אמר סמוטריץ' בנאומו, ועורר את גל המתקפות הראשון.

את גל המתקפות השני ספג סמוטריץ' בעקבות ריאיון שנתן למחרת בבוקר ברשת ב', שבו חידד עוד יותר את כוונותיו. "רצונותיי בטווח הארוך זה שמדינת ישראל תתנהל על פי התורה, כך צריך להיות, זאת מדינה יהודית. מדינתו של העם היהודי תחזור להתנהל כפי שהתנהלה בימי דוד המלך ושלמה המלך, על פי משפט התורה", אמר סמוטריץ'. כדי לעדן מעט את הרושם שיצרו הדברים סמוטריץ' טרח להבהיר: "כמובן שזה יהיה מותאם לשנת 2019", והסביר: "לא סוקלים אנשים שמחללים שבת, זה יהיה מותאם לחיים שלנו היום. אני מקווה שתהיה מערכת משפט נכונה וצודקת יותר". אבל למרות ההסברים וההבהרות הרושם שיצרו הדברים היה נחרץ וגל המתקפות לא איחר לבוא.

ראשוני התוקפים היו כמובן המתנגדים האולטימטיביים משמאל, כדוגמת שלי יחימוביץ', תמר זנדברג וחבריהן. בגל השני הגיע אביגדור ליברמן, שחגג על האליבי המאוחר שסמוטריץ' העניק לצעד חסר האחריות שלו באי הצטרפותו לממשלת הימין. אולם בהמשך אפילו ראש הממשלה אמר: "זו מדינת הלכה בהתגלמותה. אנחנו נמנע את זה, לא ניתן לזה יד. משפט עברי זה חלק חשוב וקריטי, אבל משפט ישראלי לא יכול להיות משפט התורה". ואם כל זה לא הספיק, אז ראש הממשלה בכבודו צייץ בהמשך היום ציוץ קצר אך חד בטוויטר: "מדינת ישראל לא תהיה מדינת הלכה". כמובן שכל תוקפיו של סמוטריץ' לא שמו לב שהוא לא הזכיר לרגע את צמד המילים "מדינת הלכה", ומן הסתם לא במקרה. אבל לצורך המתקפה מה שסמוטריץ' אמר הספיק.

הגל הרביעי של המתקפה היה למחרת, כאשר בשער העיתון ידיעות אחרונות הופיעה הכותרת "סמוטריץ' יכול לשכוח ממשרד המשפטים", כציטוט מפי מקורבי נתניהו. בפשטות, ראש הממשלה נתלה בהתבטאויותיו של סמוטריץ' כדי להתחמק מהתביעה להפקיד כרגע בידיו את תיק המשפטים למשך תקופת ממשלת המעבר. סמוטריץ' עקץ בחזרה בצדק: "נו באמת, כאילו שעד אתמול נתניהו ממש רץ לתת לי את תיק המשפטים ולא נניח לשלי יחימוביץ'. רמת אמינות חאן אל-אחמר", אולם קשה שלא לראות כאן את הטעות הפוליטית הקריטית.

סמוטריץ' עשה טעות פוליטית בשני מישורים. המישור הראשון הוא כאמור נקודתי, סביב המאבק על השאלה בידי מי יופקד תיק המשפטים. סמוטריץ' כנראה צודק בכך שנתניהו בכל מקרה לא היה מפקיד את התיק הרגיש הזה בידיו בנקודת הזמן הנוכחית, בטח לא כאשר מי שיהיה כרגע שר משפטים יוכל להשפיע לפחות במידת מה על השאלה מי יהיה פרקליט המדינה הבא. נתניהו בכל מקרה היה משאיר את תיק המשפטים בליכוד. אולם סמוטריץ' הפסיד במאבק על הנרטיב. השאלה היא מה הציבור יזכור מהמאבק הזה. האם הוא יזכור ראש ממשלה שבגלל שיקולים משפטיים אישיים מפקיד את תיק המשפטים לא בידיו של האדם הנכון והמתאים, או שהוא יזכור ראש ממשלה שלא מפקיד את תיק המשפטים בידי מי שמעוניין להקים כאן מדינת הלכה. וההפסד הזה הוא כמובן בעל השלכות לעתיד, כי בסוף הרי תקום כאן ממשלה שלא תהיה ממשלת מעבר.

המישור השני נוגע למאבק על מקומו של סמוטריץ' בהנהגת הציונות הדתית. אין ספק שסמוטריץ' הפך לטוען לכתר מרכזי מאוד בהקשר הזה. הרבה בזכות הכישרון הרטורי שלו, כושר המעשה הפוליטי המדהים וגם חוט השדרה הערכי שהוא משדר. אבל בעוכריו של סמוטריץ' עומדת העובדה שאידיאולוגית הוא ממוקם בקצה החרד"לי של המחנה. לציונים דתיים רבים מאוד קשה "לאכול" את עמדותיו בשורה ארוכה של נושאים. דת ומדינה, יחסי יהודים-ערבים ועוד. למרות הפער הזה רבים מאוד מהם היו מוכנים לתמוך במנהיגותו מתוך ההכרה שאף אחד לא מושלם, באותה המידה שחרד"לים רבים מאוד תמכו בעבר במנהיגותו של בנט בבית היהודי.

אבל הנכונות הזאת מותנית במידה רבה מאוד בכך שסמוטריץ' לא יטיח פעם אחר פעם את הפער הזה בפניהם, ולא יגרום להם לחשוש שהוא יעשה שימוש בכוח שייתנו בידיו כדי לדרוס את העמדות שהם מחזיקים בהן. התבטאויות כדוגמת זו האחרונה, שמאמר ההסבר הארוך שסמוטריץ' פרסם לאחריה בניסיון להסביר אותה לא מקהה את עוקצה, מרחיקה ממנו חלקים גדולים במגזר, ובהחלט לא רק את הצד הליברלי. לא בגלל שהם לא מעוניינים במדינת תורה, אלא בגלל שהם לא מעוניינים בדרך שבה סמוטריץ' מפרש את מהותה של מדינה שכזו. ואת הפערים הפנימיים הללו, ממש בתוככי הקבוצה החרד"לית, אפשר היה לחוש אפילו בתגובתו של הרב רפי פרץ לדבריו של סמוטריץ', למרות שהרב פרץ חרד"לי לא פחות מסמוטריץ' ואולי אפילו יותר.

2

העם לא שם

במובן אחד יש לברך את סמוטריץ' על הפניית הזרקור לנקודה עיוורת בעולמנו, למרות שגם כאן הגישה שהוא הציג לוקה בעיניי בכשל עמוק. המקום שבו יש להתחיל את הדיון לטעמי הוא בברכת "השיבה שופטינו", שהיא חלק משורה של ברכות התפילה לגאולה שבתפילת העמידה, החל מגואל ישראל, ברכת המינים, את צמח דוד, ולירושלים עירך וכו'.

יש שתי תפיסות יהודיות בנוגע לשאלה כיצד להתייחס לברכות הללו. תפיסה אחת, שהייצוג הקיצוני שלה הוא סאטמר אבל היא רווחת בחוגים הרבה יותר רחבים, היא גאולה שבאה מלמעלה. בגאולה הזאת התפקיד שלנו הוא להתפלל ולקיים מצוות ברובד הפרטי ברמה הגבוהה ביותר האפשרית, והקב"ה יחזיר לנו את הסנהדרין ומשפטי התורה כמו שיבנה לנו את ירושלים ויצמיח את צמח דוד. הגישה השנייה, שסביבה בעצם מתנהלת המחלוקת, היא הגישה שרואה בברכות הללו גם תפילה וגם תוכנית פעולה. במידה רבה הציונות הדתית קמה על בסיסה של הגישה הזאת. ואז השאלה היא מהי תוכנית הפעולה שמתחייבת מברכת השיבה שופטינו.

וכאן הגישה שסמוטריץ' מציג נכנסת להבנתי למבוי סתום. סמוטריץ' מבקש להתחיל את המהלך ל"השיבה שופטינו" ממשרד המשפטים, בעוד שהמחסומים לא נמצאים שם. זה לא שאין שם מחסומים, מן הסתם בוודאי שישנם. אבל המחסומים האמיתיים נמצאים בשני מקומות אחרים לגמרי - בבית המדרש ובמשרד החינוך.

במישור הראשון, ברכת השיבה שופטינו קוראת לנו לפעולה שלא מתחילה בכנסת ובמשרד המשפטים אלא בבית המדרש הציוני-דתי. לפני יותר מחמישים שנה הציונות הדתית נטשה פרויקט ענק שהיה בחיתוליו של ניסיון לגבש הצעת חוקה יהודית למדינת ישראל. ניסיון זה ננטש מכל מיני סיבות, שהעיקרית שבהן להערכתי היא שהיה נראה שזה מאמץ לא פורה. בשטחים אחרים (חינוך, התיישבות וכו') אפשר היה להגיע להישגים מרשימים יותר מהר יותר. השורה התחתונה היא שהסיסמה נותרה רק סיסמה ולכן אי אפשר לקדם חזון כזה, פשוט כי לא קיים חזון כזה. ולכן, לפני שמדברים על החזון צריך לדאוג שיהיה חזון, והאמת היא שפשוט אין לנו חזון שמנהיר איך נראית חוקה יהודית מודרנית שמתאימה למדינת ישראל המודרנית.

במישור השני, עם ישראל פשוט לא שם. כאשר שמים לב לתגובות שדבריו של סמוטריץ' מעוררים, מבינים שלפנינו עוד דרך ארוכה מאוד עד למקום שבו עם ישראל יהיה כשיר ונכון לקבל על עצמו את משפט התורה. עד אז, הדיבורים על הנחלת משפט התורה דרך משרד המשפטים רק מרחיקים אותנו מהיום של "השיבה שופטינו", ולא מקרבים אותנו אליו.

****הפינה הכלכלית****

חרם פיפיות

אני לא רוצה להצהיר כאן שבחיים לא אכלתי במקדונלד'ס. ייתכן שאכלתי אי פעם בעבר באחד מסניפי הרשת הכשרים, אך גם אם זה קרה זה כנראה היה מזמן, כי אני לא זוכר שזה קרה. מה שאני כן זוכר הוא שכאשר נכנסה הרשת לארץ, סניפיה במוצהר לא היו כשרים. בעליה של הרשת בישראל, עמרי פדן, הוא פעיל שמאל חילוני מוצהר, וכאדם כזה הוא בנה את הרשת בצלמו ובדמותו. ברשת הקפידו אומנם כבר מההתחלה לעשות שימוש בפרודוקטים כשרים, בהתאם להעדפות הצרכן הישראלי, אך השגחת כשרות לא הייתה, וממילא תעודת כשרות לא התנוססה בתחילה באף אחד מסניפי רשת המזון המהיר הפופולרית כל כך בעולם.

אבל זה השתנה, ודי מהר. בתחילה נפתחו סניפים כשרים מעטים, אבל בהמשך עוד ועוד סניפים ברשת הכניסו השגחה והפכו לכשרים. בדיקה מהירה באתר הרשת מגלה שכיום כ-30 אחוזים מסניפי מקדונלד'ס בארץ מוגדרים ככשרים. אל חשש, עמרי פדן לא חזר בתשובה. לא זו הסיבה למהפך הכשרות שעבר על הרשת הפופולרית. הסיבה היא רצון להגדיל את קהל הלקוחות הפוטנציאלי במקומות שבהם פתיחה בשבת אכן מגדילה את הקהל. בסוף השיקול המרכזי בעסקים הוא כסף, לפני כל שיקול אחר (ושיקולים אחרים בהחלט קיימים, כאמור).

ומה פתאום נזכרנו בזה? כמובן בגלל הניסיון להניע מהלך של חרם צרכנים על רשת המזון המהיר עקב החלטתה שלא לפתוח סניפים מעבר לקו הירוק. מתברר שאידיאולוגיית השמאל ברשת חזקה יותר מהאידיאולוגיה החילונית, או לחילופין ברשת לא באמת רואים בוויתור על פתיחת סניפים ביו"ש פגיעה כלכלית, בוודאי לא כזו שמצדיקה ויתור על עקרונות.

לכאורה, אם המטרה היא לשנות את ההתנהלות של הרשת אזי חרם כזה הוא כלי אפקטיבי מאוד, כפי שאפשר היה לראות בסוגיית הכשרות. בסוף הקופה מדברת בקול הכי ברור, ואם הקופה תבהיר למנהלי הרשת שלא משתלם להחרים את תושבי יו"ש, אז אולי בתוך שנה-שנתיים יצוצו סניפים (כשרים?) של הרשת לפחות באריאל ומעלה אדומים, נניח.

אולם צריך במקביל לקחת בחשבון שלשימוש בכלי החרם יש גם עוד השלכות, בטח כשהנושא הגדול הוא זכותנו לאחוז בשטחי יהודה ושומרון. אחד הכלים שהעולם המערבי אימץ במאבק נגד אחיזתה של ישראל בשטחי יו"ש הוא הכלי של החרם. מנגד, הטענה העיקרית שטוענת מדינת ישראל וטוענת גם ההתיישבות היא שחרם הוא כלי לא לגיטימי במאבק הזה, שצריך להתנהל במגרשים אחרים. אז כאן החרם הוא כן כלי לגיטימי, או שעל חרם מותר לענות בחרם? זו בטח שאלה שצריך לעסוק בה בזהירות גדולה מאוד.

לתגובות: shlomopy@gmail.com