כשהימין לא מצא תשובה – הערות

כמה תובנות משנאת סמוטריץ', כמה תזכורות מימי הרכנת הראש הימנית וכמה גילויי צביעות נוספים באולפני התקשורת. הערות טרם שבוע טוב.

שמעון כהן , ו' בסיון תשע"ט

הבדלה
הבדלה
צילום: ISTOCK

בשם שנאת סמוטריץ'

אתם בוודאי זוכרים את הימים שבהם כדי לגונן על המסתננים מאפריקה שילחו בנו נאומים חוצבי להבות בדבר חובתנו היהודית לקבל כל אדם, ציטטו בראש כל חוצות את 'ואהבת לרעך כמוך', את ואהבת את הגר', את 'צדק צדק תרדוף' והמומחים הוסיפו תזכורת לאיסור להסגיר עבד אל אדוניו. ערכי היהדות, אמרו לנו אז, מצווים עלינו לנהוג ברחמים ולהפוך את מדינתנו הקטנטונת לעיר מקלט עבור הנמלטים ומחפשי העבודה מאפריקה.

איכשהו כל אותם ערכים נשגבים נעלים והומאניים נשכחו השבוע לחלוטין. רק פצה חבר הכנסת סמוטריץ' את פיו בדבר משפט התורה וכבר תיארו עיתונאים ופוליטיקאים מלומדים את כל התורה כולה כחוברת הפעלה לגיליוטינה ולבימת סקילה במרכז העיר. בשם שנאת סמוטריץ' התנקזה תורת ישראל לסקילה שריפה הרג וחנק.

עובדים עלינו

מפלגת העבודה במצוקה וכמקובל במפלגה הזו בזה אחר זה אצים רצים בכיריה ובדימוסיה להתמודד על כהונת היו"ר שראשו ייערף במרכז המפלגה. אחד מהטוענים הללו לכתר, חבר הכנסת עמיר פרץ, הסביר בשבוע שעבר כי לו ורק לו יש יתרון מופלא על פני האחרים. הוא זה שיוכל להביא למפלגת העבודה ארבעה עד חמישה מנדטים מהליכוד.

עכשיו, נעזוב את העובדה שעצם האמירה הזו מסתירה בחובה את התובנה שמצביעי ליכוד אינם אלא חבורת בבונים חסרי אידאולוגיה עקרונות ואמונות. תן להם רק יו"ר מפלגה מזרחי מהפריפרייה ומיד תמצא אותם צועדים אחריו בסך. מעבר לכך, האם מה שעמיר פרץ אומר כאן הוא שרק הוא יוכל לתעתע במצביעי הליכוד? הוא הרי לא מתכוון לשנות את עקרונות מפלגתו ולא למרכז את עמדותיו שלו. הוא יודע שהעם נוטה יותר ויותר ימינה, הוא יודע שהמצע המדיני של מפלגתו ודומותיה הביא אותנו אל עברי פי פחת, ועם זאת הוא לא מתכוון לשנות את עמדות המפלגה שיישארו נטועים עמוק בשמאל. הוא רק מתכוון לעבוד על הימניים ברגע דל של חוסר תשומת לב או לנצל איזה הרף עין של זעם על נתניהו כדי לתעתע בהם, להעביר את הצבעתם למפלגתו ולחולל מהפך. אחלה יושרה פוליטית שבעולם.

למען האיזון

שימו לב איך נראה היה דיון מאוזן באולפן ערוץ 12 על סוגיית ההנחיות שהעבירו מנהלי בתי ספר תיכון להורי תלמידות באשר לאורך (או ליתר דיוק, קוצר) מכנסיהם בתקופת הקיץ:

אל האולפן זומנה אם מזועזעת על שהנהלת בית הספר העזה לדרוש מבתה ללבוש מכנסיים שעומדים בסטנדרט כלשהו. כך גם זומנה לאולפן "קורבן" של הבקשה, נערה שקובלת על בדיקות תקופתיות שמתבצעות בכיתתה סביב אורך\קוצר המכנסיים. בתווך ניצבו שני מנחים זועמים על הדרישה המופרכת לצניעות, ולמען האיזון הוצבו מהצד השני של השולחן שלושה(!) ראשי עירייה ששלושתם חוברים לקמפיין ראשי עיריות נגד הנחיות המכנסיים הקצרים. איזון למופת.

המהפכה השקטה

לפני מספר שנים שאג שמעון פרס המנוח, בין בתפקידיו כשר חוץ, שר לשיתוף פעולה אזורי, ראש ממשלה או כל תפקיד אחר, על אנשי הימין שהטיחו בו האשמות נגד רעיונות הבלהה של אוסלו וחזון חלוקת הארץ ועקירת המתיישבים לטובת הקמת מדינת טרור על חורבות בתיהם. פרס שאג אז בקולו הרועם 'מה האלטרנטיבה?' ושאלתו, יש להודות, הדהדה מקצה הארץ ועד קצה. שוב ושוב אימצו דוברי השמאל, בתקשורת ובפוליטיקה את שאלתו התמציתית של פרס ועוד בטרם פתחו נציגי הימין את פיהם שילחו בהם גם הם את שאלתו של פרס, וכל הימנים וכל הדתיים עמדו מזעמם ולא מצאו תשובה.

זו הייתה המציאות עד לפני כשמונה שנים. אבל אז קמו שתי נשים והחליטו שהגיע הזמן לקחת את הרעיון שהיה מושלך בקרן זווית ואיש לא העז להרים אותו אל קדמת הבמה ולהפוך אותו לשיח המדיני-פוליטי המוביל.

שתי הנשים הללו, יהודית קצובר ונדיה מטר, הקימו את תנועת הריבונות והובילו מהפך תודעתי. זה התחיל בשלטי חוצות, בכנסי הסברה ובשיחות עם מקבלי החלטות, המשיך דרך הוצאת עיתון לאור, הקמת אתר והובלת תנועת נוער במקביל לעוד ועוד כנסים, תעודות הוקרה והערכה לח"כים ועוד שורת פעולות ארוכה שהובילה את רעיון הריבונות. אל הרעיון חברו תנועות, אישי רוח, פוליטיקאים, תנועות וקבוצות שיח רבות והחזון הגיע עד לשולחן הממשלה, שם יש כבר כעת רוב של תומכים לרעיון לצורותיו השונות, והלאה עד להכרזותיו של ראש הממשלה עצמו בדבר כוונותיו המדיניות. כיום, גם היושב בבית הלבן יודע שאי אפשר עוד להתעלם מקולו של פלח מרכזי בציבור הישראלי שיודע כבר מה האלטרנטיבה שלו להזיית חלוקת הארץ והקמת מדינה ערבית חדשה בליבה.

אז נכון שיש כמה וכמה סימני שאלה שיש לתת עליהם את הדעת ולמצוא להם פתרון דמוגרפי, ביטחוני, חברתי, כלכלי ומדיני, אבל סימני הקריאה שהציבה המציאות לנוכח רעיון שתי המדינות מסוכנים ואסוניים הרבה יותר.

שתי הנשים שחוללו את המהפך קיבלו השבוע את פרס מוסקוביץ'. אם הימין היה באמת שולט בארצנו הקטנטונת פרסים מסוג זה ואף מעבר לכך היו מוענקים לשתיים זה מכבר, אבל נראה שגם זה יגיע מתישהו. בינתיים השתיים לא נחות לרגע וממשיכות בתנופת הפעילות שלהן אל כנס נוסף שיתקיים השבוע לנוער הריבונות. הדור הבא של הציונות כבר כאן.

(גילוי נאות: לכותב שורות אלה הזכות לסייע מעט מעת לעת לתנועה)

שוב מחרבים שמחות

כבר סיפרתי לכם בעבר בטור זה על נטייתה המוזרה של התקשורת להעיב בכישרון רב על כל חג יהודי שמתקרב. ניתן לשער שאיפשהו בקורסי התקשורת לומדים פרחי העיתונות שלנו את קורס החובה 'איך לחרב שמחות בחגי ישראל' או משהו מעין זה.

אם נדמה היה לכם שחג השבועות יחמוק מגזירה זו, טעות בידיכם. שימו לב לפנייתו של גוף יח"צני כלשהו שביקש לפרסם דרכי אייטם לקראת החג, וזה הלך בערך כך: מאחר וחג השבועות הוא גם חג המים(?) ומאחר וגם נפתחת עונת הרחצה בוא נעשה אייטם על טביעת ילדים בבריכות ובים...

הבנתם את זה? לא חג מתן תורה, לא חג הבכורים. חג הטביעות...

שוב הצביעות הזו

ביותר מאולפן אחד קיימו בשבוע שבר את הדיון החשוב סביב נורמות הגיזרה הדקה המוטמעת בילדות בישראל שלא מוצאות ביגוד מתאים למידותיהן האמתיות בחנויות הבגדים. במבטים מלאי השתתפות הקשיבו לילדות קטנות שהוטחו בהן ביטויי גנאי בשל מידות גופן ובזעזוע הקשיבו לילדה שסיפרה 'רציתי להימחק מהעולם...'.

דקה אחר כך עברו לפרסומות על דוגמניותיהן הקולביות המטמיעות בילדות ישראל את הנורמות המעוותות שמשבשות את חייהן לאורך שנים.

אדוני המבקר

מבקר מדינה חדש נבחר בימים האחרונים. נאחל לו, כמובן הצלחה, וגם נבקש בקשה או שתיים: אין צורך להיצמד למנהגו של קודמו לפרסם דווקא ביום ירושלים דו"חות מעיקים וקודרים על מצבה של ירושלים. אפשר לתת לנו לחגוג את היום הזה בשמחה ולמצוא אינספור תאריכים אחרים לפרסום דו"ח שכזה. זה אמנם ניצול רייטינגי של תאריך שבו כולם מדברים על ירושלים, אבל בכל זאת, לא למטרות של רייטינג נבחר המבקר אלא לטובת שיפור מצבנו הכללי.

בקשה שניה, אם אפשר, בשולי הדו"ח שלך, אדוני המבקר, תן כמה מילים טובות למי שמגיע לו. אני משוכנע שתמצא מי שראוי למילים הללו שישפרו את מצב הרוח של כולנו.

(להערות ולהארות שלכם: cshimon2@gmail.com)

לעוד כמה הערות קודמות:

לשמאל, מסתבר, מותר הכול

אופל משחקי הכס והחיים היפים

אכזבה באירוויזיון, נכבה ויו"ש

הצבועים המטיפים, חמאס ולינור

בני דוד, בני עוולה וחשבון נפש