על העיוורון

מתי התרחש הרגע הזה שהחל ממנו על מנת לזכות בתו התקן להגדרה "ימני" נדרש להעריץ את נתניהו הערצה עיוורת? דעה

שלמה פיוטרקובסקי , ז' בסיון תשע"ט

נתניהו
נתניהו
צילום: Noam Revkin Fenton/Flash90

1. שתי הפגנות ענק של רבבות מתנחלים ותומכים בכיכר מלכי ישראל (לימים כיכר רבין) זכורות לי משנות ילדותי, פשוט כי הייתי שם, עם בני משפחתי.

האחת התרחשה כנראה בשנת 1989 (תחת הסלוגן המקורי: "להכניס שמינייה לאש"ף) והשניה התרחשה לקראת צאתו של ראש הממשלה שמיר לועידת מדריד בשנת 1991, ולצערי אני כבר לא זוכר, ממרחק השנים, מה היתה ססמתה.

שתי ההפגנות נועדו על פי מטרתן הרשמית "לחזק את ראש הממשלה" דאז, יצחק שמיר, אולם למעשה שתיהן ביטאו ביקורת על מדיניותו וניסיון להשפיע עליה באמצעות לחץ מצד דעת הקהל בימין. הראשונה סביב מדיניות ההתיישבות של ממשלת שמיר שלא היתה מספיק מרשימה לדעת אנשי גוש אמונים/מועצת יש"ע באותם הימים, והשנייה בעקבות החשש מתוצאותיה של ועידת מדריד.

שתי ההפגנות הללו ביטאו היטב את העובדה שבימין מעולם לא היססו לתקוף ראשי ממשלה מהימין כאשר היה נראה שמדיניותם ראויה לביקורת הוגנת מימין. העובדה שראש ממשלה עומד בראש תנועת הליכוד ומחזיק בעמדות ימניות לא הופכת אותו לחסין לביקורת מימין, אולי אפילו להפך.

2. לכן יש משהו מאוד משונה, ואולי אפילו מטריד, בניסיון שנעשה בתקופה האחרונה בקרב חוגים ליצור אווירה של דה-לגיטימציה לביקורת מימין על ראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו.

המהומה הנוכחית, אגב, פרצה בעקבות טורו של העיתונאי קלמן ליבסקינד בעיתון מעריב של השבת האחרונה (אם לא קראתם, זה הזמן), שבו הוא העלה תהיות מתבקשות מאוד אודות נאמנותו של נתניהו לערכי הימין, בעקבות חשיפת פרטי המשא ומתן בין נתניהו ליו"ר העבודה גבאי.

הביקורת, יש להדגיש, התחילה מהסיפור של המו"מ עם גבאי, אך ממש לא הסתיימה שם. ליבסקינד הציף שורה ארוכה של סימני שאלה על זיהויו של נתניהו עם מדיניות ימין, שלכל אחד מהם בנפרד ניתן אולי לתת תשובה טובה (כולל אפילו סיפור המו"מ עם גבאי) אולם הצטברותם מטרידה עד מאוד.

בקרב חוגי נאמני נתניהו, שאין להם שם כללי אבל יש בהם שמות מוכרים למדי, בטח למי שמצוי בזירה התקשורתית וברשתות החברתיות, מאוד לא אהבו את הטור, ויצאו במתקפה די פרועה עליו, ובעיקר על כותבו, ליבסקינד.

3. המתקפה החלה מליבסקינד אך כמובן לא נגמרה שם, ו"על המוקד" עלו עוד אנשי תקשורת ומובילי דעת קהל בימין, ובהם אפילו שמעון ריקלין.

הכללתו של ריקלין בביקורת מעניינת מאוד, בעיקר משום שהוא מעולם לא נחשב לאחד ממבקרי נתניהו מימין. להפך, ריקלין הקפיד לתמוך בנתניהו גם בזמנים הכי קשים, ולהסביר את מדיניותו גם כאשר זו עוררה ביקורת לא מעטה בימין.

ציוץ אחד בודד מהשבוע שעבר, גם הוא סביב סוגיית המו"מ בין מפלגת העבודה לליכוד, ובו העלה ריקלין תהיות על התנהלותו של נתניהו, גרם לחסידיו של נתניהו לשכוח לו לחלוטין שנים של תמיכה מוחלטת ועקבית.

4. ראש הממשלה נתניהו הוא מנהיג בסדר גודל היסטורי. השפעתו על דמותה של מדינת ישראל היא ללא ספק מהמשמעותיות ביותר. נתניהו הוא לא רק מנהיג ישראלי, הוא מדינאי מהשורה הראשונה של מדינאי העולם בעת הנוכחית.

רבים מההישגים שהגיעה אליהם מדינת ישראל בעשור השביעי לקיומה נזקפים לזכותו של נתניהו, ומן הסתם גם העשור השמיני יעמוד בסימן נתניהו, אם לא כולו אז לפחות רובו. איש לא יכול להקטין את תרומתו העצומה של נתניהו ליציבותה ולחוסנה של מדינת ישראל.

אולם, כל זה לא יכול להיות סיבה לעיוורון מול הכשלים והחסרונות של נתניהו. אף אחד לא מושלם וגם נתניהו לא מושלם. יש לא מעט ביקורת מוצדקת על נתניהו מימין והניסיון להשתיק אותה הוא ניסיון בעייתי מאוד. תומכיו של נתניהו מתנאים במדיניות הימין שהוא קידם אבל שוכחים שחלק ניכר ממנה בא כתגובה לביקורת עליו מימין, ובניסיון לאגף מימין יריבים פוליטיים. אין שום דבר ימני בהערצה מוחלטת של נתניהו ללא גבולות והתיוג של כל ביקורת על נתניהו כשמאלנות היא מעבר מסוכן מהערכת דרך להערצת מנהיג.