בשבע מהדורה דיגיטלית

להחמיר בכבוד הזולת

זכותכם המלאה לקבל על עצמכם חומרות. אבל בבקשה אל תטיפו לפשוטי העם, אלה שמנסים להקפיד בדיוק על מה שההלכה ציוותה.

איה קרמרמן , י' בסיון תשע"ט

איה קרמרמן
איה קרמרמן
צילום: יעל אילן

רגע לפני קבלת התורה קיבלתי מייל. הוא הגיע באחת בלילה מקוראת שהרגע יצאה מהעבדות במטבח. אפילו מתוך העייפות היא טרחה לכתוב לי.

חשוב לי לומר תודה ולתת צל"ש, נטול סגי נהור, לנשות ישראל הצדיקות שמתוך שלהבת הבישולים, הילדים והחיים כותבות לי. אני קוראת ומשתדלת להתייחס לכל אחד מהמיילים בכבוד ובתשומת לב. גם כשהוא פוגש אותי במקום שיותר קשה לי בהתמודדות האישית שלי.

וזו לשונו המקוצרת של המייל: "לילה טוב איה אהובה... הגעתי לטור האהוב שלך. הופתעתי לראות את תמונת הפרופיל החדשה, ואז הסתכלתי שוב והבנתי: כל הפוסל במומו פוסל. יש לי בעיה. אני לא מסוגלת לוותר על חשיפת תחילת השיער שלי דרך המטפחת. מתפללת שיעבור לי, אם לא בשבילי אז בשביל חינוך ילדיי. אבל זה קשה לי מדי. גם ככה הגרביים מציקות נורא!!! אבל עד שלא ייצא פסק הלכה, אני לא חושבת פעמיים. אני חושבת שהתמונה הקודמת שלך הרבה יותר ברורה, מאירה ונכונה. אל תיקחי זאת כהערה אלא כהארה. דווקא כי את משהו מיוחד. תודה על המילים שבוע שבוע... מעריכה".

המייל הזה הזכיר לי מייל אחר שקיבלתי לפני כמה חודשים מקוראת אחרת: "איה מקסימה ומקסימה שלנו. קראתי את הריאיון שלך. מלא תוכן. עשיר במסרים... רק ברשותך, וממש מלב אל לב, אני חייבת להוסיף משהו פיצי: הציק לי לראות אותך עם חצי ראש גלוי. זו לא איה שאני מכירה מימים ימימה... איפה הקשירה היפה המלכותית, שכל הראש מכוסה? איפה נעלמה הפשטות שלך? אני מאוד מבינה אותך! בעולם המטורף שלנו, נהיה לחץ אימים ממה שרואים ברחוב. רואים נשים צדיקות עם מטפחת שכל יום זזה אחורה בכמה סנטימטרים וזה מפתה. אני מבינה לגמרי. אבל תגידו לי הכול - עד איה! איה היא אש בעבודת השם... קנאית כפנחס בשמירה על ערכים. המטפחת שהוסטה אט אט אחורה היא אנטיתזה לאיה הצדיקה שלנו..."

המייל הוא רק סימפטום

רק בשביל שניישר קו ונבין הכצעקתה, המיילים מתייחסים לתמונת הפרופיל החדשה שלי בראש הטור הזה בעיתון. עכשיו תורי להיות כנה: נחנקתי. ממש נחנקתי. נשמתי נשימה עמוקה וכואבת. יש הרבה כף זכות להרעיף על נשים שרוצות בטובתי. אבל ברור לי שאם היינו נפגשות, הייתי מבקרת אותן על החדירה לשטח לא להן. כיסוי הראש שלי אינו באחריותה של אף אחת מלבדי. לא אם אוציא ממנו שערות ולא אם אמיר אותו בפאה בלונדינית של רפונזל. אז התמקדתי בהודיה להשם יתברך, גם על הביזיון וגם על זה שלא נפגשנו, על האופציה לידום ולשתוק. אבל במחשבה שנייה, אם היינו נפגשות, אולי הן היו חושבות פעמיים לפני שהיו מפשפשת בשערותיי הפרטיות, המוחצנות והנסתרות.

אחרי נשימה נוספת, הבנתי שהמייל שקיבלתי בשבוע שעבר הוא סימפטום לבעיה רחבה, שרק במקרה החליטה להתלבש לי על כיסוי הראש.

ראשית, חשוב לי לציין שאני יוצאת מהמיילים, שהם רק דוגמה, לדיון בתמונה הרחבה. כל אחד מאיתנו מכיר כאלה, חובבי חומרות. אלו שאין להם מייל או מחשב, או כאלה שהלכו לאיבוד בדרך כי אין להם ווייז. הם לובשים ציצית מצמר גם בקיץ, שומרים רבנו תם גם בשבתות קיץ, אוכלים רק את הכשרות המהודרת ביותר וכו'. לומר את האמת, כולנו קצת כאלה. הבעיה שלי היא עם אלה שמוסיפים ומקיימים גם "הוכח תוכיח את עמיתך", ולא בצורה הנכונה והמועילה לדעתי.

להגיד למישהו שפועל במסגרת ההלכה "אתה צריך ללכת לפי ההלכה פלוס", זה כמו להגיד למישהי שמדליקה נרות שבת "מה, את מדליקה רק שני נרות? שני נרות זה לחלשים, לא מספיק מהודר".

כואב לי שאנשים מחמירים באופן שההלכה כבר לא מספקת אותם. הם הופכים את החומרה לתורה בפני עצמה, ומתבוננים על אלו שלא הולכים לפי החומרות שהם קיבלו על עצמם כמחללי חוקי התורה. הם לא יודעים באיזו נקודה הם פוגשים מישהו כשהם נוחתים עליו ממרומי הר החומרות. כמה מילה שלהם מרסקת, מחלישה. כואב לי לדמיין מה קורה בנפשם כשהם מועדים חלילה בשמירת החומרות. איזו הלקאה עצמית הם מעבירים את עצמם כשבעצם הם לא עברו ולו על הלכה אחת.

לא נכופף, לא נחפף

רק לפני רגע חגגנו את קבלת התורה. התורה שלנו יפה ומאירה, אבל היא גם כבדה ועמוסה. כמה פעמים נפלנו, מעדנו, התרסקנו, סטינו מדרכה. אפילו את הנאמר בה קשה לנו לאחוז. אנחנו מעגלים פינות גם במה שמצוּוה עלינו. אל לנו להעמיס עליה יותר. מאז תחילת התשובה אני שומעת את המשפט: "והמחמיר תבוא עליו הברכה". ואם אני לא מחמירה, לא תבוא עליי ברכה? מה, השם יתברך לא שמח שאני עושה בדיוק את מה שהורה לי? בפרשת בהעלותך מסביר רש"י שמצוין שבחו של אהרן הכהן על שהדליק את מנורת המשכן כמו שצווה, בלי התפלפלויות ותוספות. אז למה אני צריכה להחמיר? אני לא אומרת חלילה שאמרנו נשמע ונעשה למה שמתאים לנו. לא. אמרנו נעשה ונשמע על כל מה שנאמר. לא נכופף, לא נחפף. אבל זה גם לא בופה של אכול כפי יכולתך.

אז מחמירים יקרים, אל תתקנו אותנו ואל תחזקו אותנו. אל תניחו שעדיין לא למדנו הלכה זו או אחרת. אל תחשבו שאם אני עושה משהו, אין לי רב שפסק לי לעשות בדיוק את מה שאני עושה. אפילו אם זה לא מוצא חן בעיניכם. יש לי גדול דור, שפסע איתי במתינות, בהקשבה ובאהבת אב. אבל בעיקר, אל תסבירו לי שאם אני לא נוהגת בחומרות שלכם, אני לא הולכת בדרך השם. אני פשוט לא הולכת בדרך השם שלכם. רוצים להחמיר, בבקשה. אבל תשחררו את פשוטי העם, אלה השורדים, הנופלים, הנאחזים בכוח עד בוא משיח צדקנו. מודים, אנחנו לא צדיקים גדולים. פשוט אמרנו נעשה ונשמע והתכוונו לכל מילה. רק לא לזו שהוספתם.

חציל עם טחינה ועגבניות בתיבול חריף
צילום: איה קרמרמן

*** חציל עם טחינה ועגבניות בתיבול חריף ***

לפעמים כל מה שנחוץ זה שילוב נכון של מרכיבים ומינון נכון. המנה הזאת היא דוגמה קלאסית לכך.

המצרכים הדרושים:

חציל גדול / כוס טחינה (לא גולמית) / רבע כוס כוסברה קצוצה / רבע כוס בצל קצוץ / 4 שיני שום כתושות / 3 כפות שמן זית / חצי כפית מלח / 2 עגבניות / 2 שיני שום / כף שמן זית / חצי כפית מלח

אופן ההכנה:

קולים את החציל על חצילייה עד שהוא קלוי היטב ומקלפים את הקליפה / מערבבים יחד בקערה את הכוסברה, הבצל הירוק, שיני השום הכתושות, שמן הזית והמלח. מי שרוצה את הרוטב חריף, זה הזמן להוסיף פלפל ירוק חריף קצוץ / טוחנים היטב במעבד מזון את העגבניות, שיני השום, שמן הזית והמלח / מרכיבים את המנה: משטחים על את החציל הצלחת בעזרת מזלג ומזלפים סביבו את הטחינה. בצד מוסיפים את רסק העגבניות ומעל הכול נותנים נגיעות של הרוטב הירוק החריף / זילוף נוסף של שמן זית מאחד את כל הטעמים והמרקמים למנה נהדרת.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com