לפני הכול בני אדם. מחוז ירושלים
לפני הכול בני אדם. מחוז ירושליםצילום: משה נחומוביץ

נהגו ישראל להתחיל בגנות ולסיים בשבח, וכידוע, מנהג ישראל דין הוא. הבעיה מתחילה כשמחפשים נקודה רעה לפתוח בה את הביקורת על הסדרה החדשה של כאן 11 'מחוז ירושלים', ולבסוף, למרות נקודת המוצא הספקנית למדי, נאלצים להודות שאין. בואו נשים את הדברים על השולחן: זוהי סדרה מעולה שעשויה טוב. למעשה, אולי קצת טוב מדי.

הסדרה דוקומנטרית על גבול הריאליטי, מלווה מבחר מצומצם של שוטרים שנבחרו בקפידה ומציגה את חיי הזוהר של עבודתם. היא מציעה שיאי רגש ופעולה, ואת זה היא עושה בצורה מבוימת ומלוטשת בקפידה. וכפי שפתחנו, אולי בקפידה מדי. כידוע, בחיים לא הכול הצלחות, יש גם כישלונות ומשברים, ובעיקר יש באמצע הרבה מאוד שטח אפור. ואם בחיים זה כך, אז ב'משטרת ישראל' על אחת כמה וכמה.

משטרת ישראל עלתה לכותרות בשנים האחרונות לא מעט, לרוב לא בהקשרים מחמיאים. כולנו זוכרים את פרשת הניצבים מ-2013, את מינוי אלשיך שאירע רק לאחר שצמרת המשטרה כשלה בניסיונה לנפק מפכ"ל מתוכה, ועוד שלל סערות. האמון הציבורי הנוכחי במשטרה נכון ל-2018 (לשנה הנוכחית עוד אין נתונים) הוא הנמוך ביותר בשש שנים האחרונות, זאת על פי הנתונים שנסקרו ופורסמו על ידי אוניברסיטת חיפה. בסדרה, אפעס, לא תמצאו זכר לכל זה.

כעת, לאחר שסיכמנו שמדובר במעין סרטון תדמית, ושעל כן יש לקחת אותו בעירבון מוגבל, בואו נדבר מעט על התוכן. הסדרה נעה על הציר שבין הדוקומנטרי לריאליטי, ואת שניהם היא עושה על הצד הטוב ביותר. תיעוד מקצועי ואמין, דבר לא מובן מאליו כלל וכלל לאור העובדה שמדובר במבצעי משטרה אמיתיים, וזאת לצד ליהוק מהודק ומדויק.

הסיפורים האישיים של השוטרים מרגשים, ואפשר לראות שנבחרו בקפידה כדי שכל צופה וצופה ימצא לו דמות של שוטר להזדהות איתה, דמות שתיגע לו בלב. הכול יש לנו שם, קשיי ההורות לילד בגיל ההתבגרות, שוטר שגדל בשכונת מצוקה והצליח לצאת מהמעגל, אישה בהיריון שנלחמת מול העבודה על תשומת ליבו של בעלה, זוגיות צעירה ועוד. כולם שוטרים, וכולם, לפני ואחרי הכול, בני אדם.

פרט לאנשים ולעלילה, יש עוד דבר אחד שבולט בסדרה וזה הנוף. הרבה מאוד נוף. נוף של הרי ירושלים, נוף עירוני, נוף אנושי, נוף בשקיעה ונוף בזריחה. כל הזמן נוף, ועוד איזה נוף, תמונות מרהיבות כאלה לא ראינו מזמן על מרקע הטלוויזיה. פרט לצילום הרגיל שכבר ראינו לא מעט כמוהו, ההפקה עושה שימוש נרחב ברחפנים, דבר שמאפשר לה לצלם תמונות שאפילו ירושלמים מזה שלושה דורות יישארו פעורי פה למראיהם.

וכאן המקום לעצור ולהגיד שייתכן שיש פה סרטון תדמית, אבל הוא ללא ספק מהטובים שראינו פה. משהו בשילוב שבין הצגת חייהם הפרטיים של השוטרים לצד צילום אינטנסיבי וממושך (אם כי ערוך ומגמתי) של הצלחותיהם המבצעיות עושה את העבודה. עם כל אחד מהשוטרים המוצגים שם הייתי שמח לשבת לקפה ולשוחח, ובאותה נשימה גם הייתי מפקיד בידיו את חיי. לראשונה, אני צופה בסדרה ישראלית, וגאה שזו המשטרה שלי. משטרת ירושלים, שאפו.