בשבע מהדורה דיגיטלית

הגאווה מידבקת

היוהרה הפוליטית המזוהה עם הליכוד החלה השבוע לזלוג לשאר מפלגות הימין, והתוצאה היא מלחמות אגו רדודות והטלת רפש לכל הכיוונים.

ניצן קידר , י' בסיון תשע"ט | עודכן: 15:53

יוגב, סמוטריץ', פרץ וסילמן בסיור בדרום ת"א
יוגב, סמוטריץ', פרץ וסילמן בסיור בדרום ת"א
Photo by Avi Dishi/Flash90

הציונות הדתית הפוליטית נמצאת במבוכה גדולה, אין ספק. השבוע החולף ייזכר כאחד מאלו שאכלסו כמה נקודות שפל פוליטיות של הפוליטיקאים שמזוהים עם הציבור הזה. מריבות, ויכוחים שחצו מזמן את רף ההיגיון והטעם הטוב, ניסיונות של המנהיגים להשתלט ולשגר מסרי הרגעה – בזמן שמאחורי הקלעים יש מי שמטיחים את ראשי המנהיגים באופן מכוון זה בזה, וחושבים שהם מועילים בכך למישהו.

בבית היהודי, באיחוד הלאומי ובימין החדש נכנסו לסחרור מעגלי מטורף, שאף אחד לא באמת משתלט עליו ולוקח אחריות. זה קורה בשעה הכי קריטית, כשהאחדות חשובה וכולם צריכים להבין שהליכה של כל מפלגה לחוד, ואפילו של שתי מפלגות, עלולה להותיר את כולם מתחת לאחוז החסימה.

אפשר להחזיק באופטימיות זהירה, ולומר שהדברים האלה לגיטימיים כשאנחנו רחוקים מהבחירות מרחק של כשלושה חודשים. אבל משיחות עם אנשי איחוד מפלגות הימין על גווניהם, וגם עם מי שמזוהים עם הימין החדש, מרגישים בעיקר את תחושת שאט הנפש.

במשך חודשים ארוכים נשמעות קריאות כאן ובכל מקום למתיישבים ביהודה ושומרון, שרובם על פי הנתונים מצביעים לליכוד, לשנות את דפוס ההצבעה שלהם. לכופף את הליכוד, שמנהיגו לא שם במקום גבוה בסדר העדיפויות שלו (בלשון המעטה) את הדאגה להתיישבות. ההיצמדות לעטיני הליכוד יצרה אופוריה מצד אחד, או ייאוש מצד שני, כלפי מפלגת הציונות הדתית. בעולם אידיאלי, כששיטת הבחירה היא נשיאותית ושתי מפלגות בלבד מתמודדות ומייצגות את כל רובדי האוכלוסייה, בוודאי שהציבור שמתגורר מעבר לקו הירוק היה הולך לליכוד. אבל בעידן של ריבוי מפלגות, כשהצביון והאידיאלים שעומדים בפני המחוקקים משמעותיים ביותר, הפניית הגב של הציבור למפלגה היחידה שדואגת לצרכיו הייחודיים, בסופו של דבר, היא בבחינת יריקה בפרצוף.

אלא שהשבוע, לראשונה, אפשר היה להבין מה חושבים אותם מצביעי ליכוד. הם מסתכלים בבוז על התבטאויות והשתלחויות ברמה נמוכה, על מקורבים שמתדרכים ומלכלכים באופן חופשי בלי לשים מחסום לפיהם ובלי לחשוב על טובת המפלגה הציבור.

אם ראש הממשלה נתניהו שקוע עמוק בחטא היוהרה, מסתבר שאצלנו במקום לדבר על איחודים – שוקעים אחריו באותה יוהרה בדיוק. אז להלן הנתונים היבשים: באיחודי מפלגות, אחת ועוד אחת לא תמיד שווה שתיים. לפעמים יש הפתעות, אבל במרבית האיחודים הפוליטיים – אחת ועוד אחת שווה אחת וחצי, אולי מעט יותר. המשמעות היא שאף אחד לא שווה יותר מהשני, כולם זקוקים לכולם כדי להישאר רלוונטיים במערכת הפוליטית.

מייחלים לבשורה

יש כאן פוטנציאל. הזדמנות חוזרת לקחת את בזבוז הקולות בימין ולהפוך חיסרון ליתרון. זה הזמן לדבר דברי חוכמה. מי שמתראיין, שלא יזרוק רפש באף אחד אחר. שלא יצהיר הצהרות טיפשיות שאחר כך לא יעמוד בהן. הציבור זוכר הכול ורואה הכול. הציבור מצפה לראות מפלגה אחת מרכזית, עם או בלי זהות. איחוד של בנט ושקד, בקונסטלציה כזאת או אחרת, עם הבית היהודי, האיחוד הלאומי וייתכן שגם עם עוצמה יהודית – יכול לעלות על סך חלקיו, שמאבדים מערכם עם מלחמות הבוץ הבלתי פוסקות.

שמעתי את המנהיגים קוראים להפסקת אש דו צדדית בין כוחותינו לכוחותינו. קריאות אינן מספיקות. שני המנהיגים, הרב רפי פרץ ובצלאל סמוטריץ', צריכים להתיישב יחד, להוציא את כל המקורבים וה"מבינים" מהחדר, ולהגיע לסיכום על ריצה משותפת ועל המתווה שבו יאחדו גם את שקד ובנט. בלי רעשי הרקע שהלשכות מייצרות, והן מייצרות. אחר כך הם צריכים לזמן אליהם את ראשי עוצמה יהודית, להציג להם את המציאות נכוחה ולהציע להם להיות חלק מהאיחוד הקריטי הזה. במקביל צריכות להתקיים שיחות עם איילת שקד ונפתלי בנט. לא לחכות לזמן שבנט הכתיב אי שם ביולי. אם הוא היה יכול להיות שותף בקרבות המילוליים המיותרים השבוע, הוא גם יכול להיות שותף למגעים שקטים.

הציבור מייחל לבשורה אמיתית. לאיחוד שיחזיק, לא כמו בכחול לבן. גוף שיוכל לעבוד ביחד, שלא יתפרק רגע אחרי הבחירות לסיעות קטנות. מפלגה שתאחד תחת כנפיה כמה שיותר מצביעים מהציונות הדתית וממי שמזדהים עם המסר שלה (בפועל בנט ופייגלין ישבו על הציבור הזה וקיבלו ממנו את רוב כוחם).

במערכת הבחירות האחרונה, נתניהו הוא זה שהדביק את האיחוד הזה בסופו של דבר. אם המפלגות יזדקקו שוב לתמרוץ ממנו, שלא יתפלאו אחר כך שהן לא מקבלות מה שהן רוצות, ושראש הממשלה עושה שוב ושוב צחוק מהפוליטיקאים של הציונות הדתית שמהם הוא מצפה להישכב מתחת לעגלה.

אם הבחירות האחרונות לא זיקקו אצל ראשי ומאכלסי מפלגות הימין המזוהות עם הציונות הדתית את העובדה שפירוד גורם לאיבוד קולות, אולי מגיע להם לשבת קצת בחוץ. להירגע. לחשוב מעט על הביזיון שהם גורמים, כלפי שמיים וכלפי ארץ.

ראשי המפלגות, תורידו את האגו. נתקו את המקורבים שמתדרכים ומדברים ושותלים פייק ניוז רק כדי לעורר מדון ומחלוקת, ואת החברים שעסוקים במיקומים שלהם במצב של איחוד, ומשגרים כל מיני התבטאויות מיותרות שהם חושבים שיסייעו להם בבוא העת. תורו לחברי המפלגות שלכם להיצמד לדפי מסרים, ולא להגיב לכל פרובוקציה או ניסיון למשוך אותם בלשונם. שבו היום, לא מחר, ותחליטו על איחוד ודרך. תבינו שזו שעת חירום, רגע הכרעה. תתעוררו, לפני שכל מה שהציבור יזכור ממערכת הבחירות זה את הרפש והזוהמה שהוטלו לזירה הפוליטית השבוע רק מצד הפוליטיקה חובשת הכיפה הסרוגה.

ההתיישבות תקועה עם נתניהו

לפני הבחירות האחרונות, ובמיוחד אחריהן, התחדד המסר שראש הממשלה נתניהו אינו באמת מעוניין לקדם את ההתיישבות ביהודה ושומרון. במהלך המשא ומתן הקואליציוני הוא סירב להתחייב על ענייני הסדרה, על טיפול בפלשתינים שבונים באופן פרוע ובלתי חוקי בשטחי C, על אי פינוי יישובים והרשימה עוד ארוכה.

לדוגמה, שר הביטחון הקודם דאג שהמינהל האזרחי יקצה שטח של כ–1,200 דונם לטובת תכנון גבעת עיטם - שכונה חדשה שתרחיב את היישוב אפרת. המינהל האזרחי אף הקצה את השטח למשרד השיכון בתחילת 2019. אלא שמאז הכול תקוע. זה חונה אצל ראש הממשלה בשבתו כדרג מדיני ובכובע אחר בשבתו כשר הביטחון.

דוגמה נוספת היא מהלך אחר של שר הביטחון הקודם, שהורה לקדם תכנון להקמת בניין דירות חדש מעל לשוק הסיטונאי הישן בחברון, אשר יושב על אדמות יהודים. מדובר בפרויקט שקידומו התעקב במשך שנים רבות בשל קשיים משפטיים, והשר התעקש לקבל חוות דעת מהיועץ המשפטי למערכת הביטחון ומהיועץ המשפטי לממשלה, שתאשר את התוכניות ותקדמן לבנייה. כל זה כמובן תקוע בשלב אישור הדרג המדיני. ומיהו אותו דרג מדיני? כן, כבר הבנתם את העיקרון.

באחרונה פורסם צו חדש לפינוי מבנים בלתי חוקיים בשטחי C, שעבר הליכים משפטיים וזכה לאישור בג"ץ. במינהל האזרחי מתכוונים ליישמו בקרוב, אחרי שבמחלקת הפיקוח יסיימו להתכונן ליישום. ספק אם ראש הממשלה מודע לקיומו של הצו הזה, גם בשבתו כשר ביטחון. זה צו שהמינהל האזרחי יזם ועבד עליו במשך תקופה ארוכה מאוד, כדי להתמודד עם הבנייה הבלתי חוקית הגוברת בשטחי C, אותה בנייה שנתניהו מסרב להתחייב שיטפל בה.

שנזכיר גם את חאן אל-אחמר? גם שם נתניהו בישר בשורות בתרועה ובינתיים לא קיים, חרף החלטת בית משפט בנושא.

השבוע כתבו לא מעט אנשי תקשורת מהימין כי נתניהו מתחיל להוות נטל על המטרות והמאוויים של הצד הימני במפה הפוליטית. חלקם אף ציינו שאין לפסול שותפות עם כחול לבן בממשלה הבאה. אגב, זה לא נשמע מופרך לגמרי. אצל בני גנץ אולי תיקי החינוך והמשפטים לא יהיו בידי איחוד מפלגות הימין, אבל לציונות הדתית תהיה השפעה גדולה הרבה יותר מאשר בממשלת ליכוד שלוקחת אותם כמובנים מאליהם.

לפני הבחירות הצהיר נתניהו שוב ושוב שהוא האיש שדאג הכי הרבה להתיישבות, אלא ששינוי המדיניות, בשנים האחרונות, בא בעיקר מצד שרים אחרים. נתניהו דאג ליצור פירודים בין ראשי המתנחלים ולסגור תמיד עם מי שהתאים לו יותר. האם מגיע לו פרס על כך? האם נכון להמשיך ללכת עם ראש ממשלה זחוח, שלא סופר או מעריך מספיק את מי שמימין לו? על השאלה הזאת צריכים לענות הרבה מאוד מצביעים שתומכים בליכוד ומחכים ליום שאחרי, שבינתיים לא נראה קרוב.

לנתניהו יש שלושה חודשים לשנות את דרכיו ולהתחייב להתיישבות. לא במילים יפות, אלא במעשים בשטח. ועדות ההסדרה תקועות, זה הזמן לשחרר את הבעיות המונעות את קידום פעילותן. פינוי חאן אל-אחמר יבהיר שראש הממשלה מחויב להילחם בבנייה בלתי חוקית על שטח בריבונות ישראל. וכמובן, לא רק דיבורים, אלא מעשים להחלת ריבונות לפחות על חלק מהשטח, אחרי שהטיעון ש"הממשל מתנגד" ירד גם הוא מהפרק.

גם מצביעי הליכוד שמעבר לקו הירוק צריכים להתעורר, לחשוב לעומק ולהחליט האם תמיכתם בנתניהו סייעה במשהו ליישוב שהם גרים בו, ליישוב השכן או לאזור כולו. ייתכן שבבחינה מעמיקה הם יבינו שאולי צריך קצת לעורר את ראש הממשלה ולמתן את התמיכה בו.

לתגובות: nitsankeidar@gmail.com