חינוך גם מול חריגה מנורמות בסיסיות

כשילד גונב או משקר לא בטוח שהתגובה היא בהכרח עונש, ואם כבר בוחרים בענישה היא צריכה לבוא בדרך מסוימת ולא לבד.

צביקה מור , ט"ו בסיון תשע"ט

סדרת חינוך
סדרת חינוך
צילום: צביקה מור

בס"ד

לאחרונה, בעקבות מספר מקרים מצערים שהגיעו אלי, חשבתי לעסוק בשאלה הבאה: כיצד יש לנהוג עם ילדינו ותלמידינו שחרגו מנורמות בסיסיות של התנהגות.

קחו לכם 2 שאלות אתגר מתוך מקרים אמיתיים:

כיצד התייחסו לדעתכם בבית הספר לתלמיד שגנב כסף מתיק חברו בזמן שהכיתה הייתה בשיעור ספורט?

מה הייתה תגובת ההורים כלפי בנם שנתפס בשקר לאחר שטען שאין מבחן למחרת כי רצה להרוויח ערב פנוי ליציאה עם חברים?

יש להניח שהייתם אומרים שבשני המקרים ניתן עונש כל שהוא כתגובה. כך באמת קרה. התלמיד שגנב הושעה לשלושה ימים ונדרש להכין עבודה בנושא הזהירות מגזל וגניבה. מהשני נשללה הזכות לפגוש חברים בערב למשך שבועיים. בשני המקרים לא היה שיח משמעותי עם הילד מעבר לענישה.

נניח שיש מקום לתגובה חריפה, שכן היא מלמדת על חומרת העבירה ויכולה להרתיע את העבריין וסביבתו. אך מה עם החינוך עצמו?

העונש לעולם הוא רק הקדמה והכנה לחינוך שבא אחריו. אם החינוך הוא בניית הרצון אז העונש כמו גם הפרס הם שבירתו. לפעמים העונש נדרש אך הוא בבחינת "סותר על מנת לבנות", לאחר שאין ברירה וחייבים להשתמש ב"שוט" ולהפעיל את יראת העונש הנמוכה.

אם כן, לא די בעונש. העונש מייצר מתחנכים פחדנים או כדאיים שפועלים לפי כדאיות ואינטרסים. העונש לא יכול ליצור מתחנכים עם רצון טוב לעשות את הטוב מתוך אידיאל.

יש הנחת יסוד להורים ומורים שהילד אמור להגיע לכיתה ולחיות בבית כשהוא מתוקן לחלוטין במידותיו ובהתנהגותו ואם חרג במשהו, ההתערבות החינוכית צריכה להיות ענישה. הורים ומורים שוכחים שהילד והתלמיד נמצאים בתהליך גם ביחס לנורמות בסיסיות.

קרוב לודאי, שהתלמיד שגנב והילד ששיקר יוסיפו לחטוא כי כל מה שהם למדו הוא שאסור להם להיתפס בפעם הבאה. הם למדו שעליהם להיות יותר מתוחכמים ונועזים מ"השוטרים" שסביבם. כנראה שהם יוסיפו לחזק את שרירי השקר, ההונאה ותאוות הממון ויגדלו להיות בוגרים עם יכולות וירטואוזיות בתחומים אלה.

אני יכול להבין שיש תפקיד להשעיה. ההשעיה משדרת שהחיים לא יכולים להימשך כך, שמשהו בסיסי בינינו נשבר. אך מה הצעד הבא?

דווקא התלמידים שסרחו זקוקים ליותר חינוך, יותר חיבוק, יותר אמון מצד המבוגרים שעוסקים איתם. השרירים השליליים שלהם התחזקו והם עלולים להאמין שהם כאלה, ללא יכולת תיקון. הילד או התלמיד שסרח, מנתק את עצמו במובן מסוים מהחברה שסביבו ומסמן את עצמו כ"רע". כך הוא מאבד את הצורך הבסיסי בשייכות. דווקא כאן אסור "לדחות אבן אחר הנופל" ולהמשיך את ההידרדרות לתהומות נמוכים ורחוקים.

הענישו אותם אם אתם חושבים שכך צריך, אך עשו זאת מתוך השתתפות בצרתם וצערם. אם השעית תלמיד – לך ובקר אותו בביתו. שדר לו שהוא עדיין חלק מהכיתה ותלמיד שלך. אם תפסת תלמיד או בן בגניבה ח"ו – שטוף לו את המוח באמון ואמינות. אל תאפשר לו להאמין שהוא באמת גנב וזהו זה. תן לו לשמור על קופת הכיתה, וקבע אתו נהלים של דיווח, כי הוא עדיין נאמן. אם יש לכם שני תלמידים או ילדים שרבים כל היום, תנו להם משימות משותפות והכריחו אותם לייצר תקשורת אפקטיבית כדי לעבוד יחד. שדרו להם בכל דרך שהם עדיין חלק מהקבוצה, מהמשפחה והכיתה ואתם יחד איתם באותו הצד.

כשאתם מתנהגים באמון כזה כלפי הילד והתלמיד, אתם מבינים שהוא עדיין בתהליך ומותר לו לעשות שגיאות. אתם מלמדים אותו – גם בלי להגיד זאת מפורשות – שיש תיקון וסליחה, יש כפרה והתעלות מכל מצב. הילד לומד שיש דבר כזה לגלות את עצמו מחדש ויש דרך ושיטה להתגבר על חולשות וכישלונות.