סבא וסבתא מתחת לאלונקה

ההתגייסות של ההורים שלנו לטובת הנכדים בחופש אינה מובנת מאליה. גם להם יש חיים, והם מוותרים עליהם כדי לאפשר לנו להתקדם בעבודה

עפרה לקס , י"ז בסיון תשע"ט

בשנים האחרונות הסבים והסבתות הפכו לחלק אינטגרלי מגידול הילדים
בשנים האחרונות הסבים והסבתות הפכו לחלק אינטגרלי מגידול הילדים
איור: עדי דוד

"חודשיים בשנה אני לא יכולה לדבר עם חמותי. היא פשוט מסננת אותי. לפני ואחרי יש לנו תקשורת מצוינת, אבל ביולי-אוגוסט היא תמיד עסוקה או עייפה", כך סיפרה לי חברה כואבת באחד מימי הקיץ הדביקים אשתקד.

ישבנו אצלה במשרד לפגישת עבודה וניסינו לקיים דיון ענייני, כשברקע מתנהלת בינינו תחרות סמויה: הילדים של מי מתקשרים יותר בשאלות שאינן סובלות דיחוי. כי עם כל הכבוד לעבודה, הרבה יותר דחוף לדעת אם נגמר החלב (אתם לא רואים לבד?) איפה בגד הים (איפה שהנחת אותו אתמול) ומתי צריך לקחת את הקטנה מהקייטנה (צודקים, לא אמרתי לכם אתמול ארבע פעמים).

הנסיבות גלגלו את שיחתנו לנושא המדובר ביותר בחודשיים החמים. לא מחירי הצימרים ולא עקיצות יתושים, אלא איך צולחים את החופשה הגדולה בשלום כך שהילדים יהיו מאושרים והבוסים מרוצים. אתם יודעים מה? לא צריך מרוצים. בוסים שממשיכים להעסיק אתכם גם אחרי הקיץ. בת שיחי סיפרה על הג'אגלינג המשפחתי שלהם, שלא כולל סבא או סבתא. קשה.

חופשה? רק בתחילת הלימודים

בתחנת הרכבת בדרך חזרה ראיתי בכל מקום משפחות של קיץ: סבא ונכדה, סבא-סבתא וקבוצת ילדים שהם בני דודים, וסבתא שמחזיקה בחרדת-איבוד שתי נכדות קטנות. הרגשתי שהעולם מדלג דור. ההורים נעדרים. משתזפים בנורות הניאון של המשרדים-חנויות-מפעלים שלהם, ומסמנים וי על עוד יום שצלחו.

עליתי על הרכבת. תוך כדי שיחות כיבוי מריבות עם הבית, נזכרתי בשיחה שהייתה לי עם אורית, אישה מקסימה, עובדת, שבורכה ב-15 נכדים ועוד הרחם נטויה. כששאלתי אותה מה שלומה היא נאבקה לשמר את חיוך-ליל-שבת שהיה עליה עד לאותו רגע. "ברוך ה', מצוין", אמרה בקול שלא תאם את התוכן, ואז סיפרה שהנכדים מהבת הבכורה בדיוק סיימו לבלות אצלה שבועיים, ובליל שבת היא מארחת את שני ילדיה על משפחותיהם. בשבוע הבא יהיו אצלה נכדים אחרים לארבעה ימים, וזאת מבלי לגרוע מההתחייבויות השגרתיות שלה. לא, לא חלילה עיסוקי פנאי או מפגש עם חברות, אלא בייביסיטר אצל אחד הבנים בימי רביעי, והוצאת הילדים של בן אחר מהמסגרות בימי שני. "אורית", גערתי בה, "איך אפשר? את הרי גם עובדת. מתי יש לך דקה לנוח?". היא השיבה שאין, וכבר קשה לה כי היא מרגישה שמיתרי הסבלנות שתפורים אצלה הדוק מתחילים לפקוע. ובכל פעם שמיתר כזה משתחרר מאחיזתו היא שוקעת עוד קצת לתוך האין-אונים. כלואה בין הרצון להיות האמא-סבתא הכי בעולם ובין הרצון להיות אורית, להיות קצת היא עצמה. דיברנו על גבולות של נתינה. רק עכשיו, אחרי שנים ארוכות של סבתאות, היא מתחילה להרגיש אותם.

חזרתי הביתה, כלומר לעבודה. המשרד שלי הוא גם חדר המשחקים הסמוך למטבח-סלון, החדר הכי ציבורי בבית. מי שחוסך את העמידה בפקקים מייגעים כל השנה ושומר לעצמו את הזכות לעבוד בפיג'מה, משלם על התענוג בריבית בחופשה הגדולה. המשרד מבוטל, אין רגע דל. השקט הוא פריבילגיה נדירה השמורה לשעות הלילה, וגם זה, רק אם עדיין אין מתבגרים בבית. אבל יש יתרון אחד בכל הכאוס הזה, והוא שהחופשה שלהם מתנהלת קרוב אליי. אני יודעת מתי הם הולכים ולאן, ובעיקר מתי הם חוזרים. ובכל זאת, בשנים האחרונות הספריות ובתי הקפה פוגשים אותי מפעם לפעם בקיץ. חמושה בלפטופ, משתדלת לשבת הכי קרוב שאפשר לשקע ומתפללת לשעה-שעתיים של ריכוז.

כדי שנצליח לשרוד את החופשה הגדולה, ההורים שלי מושיטים חבל הצלה. הם לוקחים את הילדים הרלוונטיים אליהם לשלושה ימים ומפיקים קייטנת כיף ללא הפסקה. הילדים חוזרים מרוצים, מותשים ובעיקר שבעי חוויות, וכך אנחנו מצליחים לסגור עוד שבוע של הנאה בידיים טובות. חודשיים לפני כניסתו של יולי הגדול כבר נפתחים היומנים והתאריכים מסומנים. כל אחד מאחיי בוחר את המועד הנוח לו, כך שסבא וסבתא מגויסים במאה אחוזי משרה. רק עם תחילת הלימודים הם יוצאים לחופשת התרעננות.

להורים מגיעה חירות

בשנים האחרונות הסבים והסבתות הפכו לחלק אינטגרלי מגידול הילדים. למען האמת, החופשה הגדולה היא רק קצה הקרחון של התמיכה שהם מעניקים לנו כל השנה. ביקור שגרתי בגינה מוכיח שסבים וסבתות דוחפים נדנדות ומקנחים אפים גם בימי שגרה. הם מתייצבים כדי שהילדים יוכלו לסיים את התואר, להתקדם בעבודה או לעמוד בלוח הזמנים של פרויקט חשוב. הנוכחות שלהם הפכה לכל כך מובנת מאליה, עד שאנחנו שוכחים שהם בעצם לא מוכרחים. הם הרי כבר קמו בלילה וכבר חיתלו, כבר הכינו ארוחות צהריים והרגיעו מריבות ובעיקר כבר ויתרו על עצמם למען הילדים, כלומר למעננו.

יש סבים וסבתות שברגע שהגוזלים פורחים מהקן הם מסדרים אותו מחדש, והלו"ז העדכני לא כולל יותר מביקור נימוסין דו-שבועי. בשאר הזמן הם עוסקים בתחומי עניין חדשים כמו שרק הפנאי מגידול הילדים מאפשר. ויש אחרים, שרתומים לגמרי לפרויקט החיים של הילדים, הרבה פעמים מרצונם החופשי אבל לא תמיד. בין נקודת הקיצון הראשונה לשנייה נמתחת סקאלה שלמה של בחירות של ההורים שלנו. כן, הבחירה היא שלהם. הם לא חייבים לנו, הם עושים איתנו חסד. צריך לזכור את זה גם בתקופות שבהן העומס מאיים להכריע אותנו והעזרה מבוששת לבוא. התפקיד שלנו הוא לבקש בזהירות ולקבל בכבוד גם לא כתשובה אפשרית.

מדי פעם, בימי עומס, אני מוצאת את עצמי מדמיינת לרגע איך ייראה סדר היום שלי כשילדיי האהובים יגדלו. אם ה' ייתן בריאות וכוח, ארצה מאוד להיות שם בשבילם, לערסל נכדים קטנים, להדיח להם כלים, לאפשר לילדים ולבני ובנות זוגם לעבוד או לנוח ואפילו לנפוש כדי לאגור כוח. אבל יש לי גם חלומות כמוסים במגירה, מחכים בסבלנות רבה לימים ההם שיבואו. לא הייתי רוצה לקחת מההורים שלי את החירות הזאת, כמו שלא הייתי רוצה שייקחו אותה ממני.

לתגובות: ofralax@gmail.com