הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמדצילום: ישיבת הר ברכה

מעלת ארץ ישראל

כתב מרן הרב קוק זצ"ל: "יסוד הגלות והשפלות הנמשך בעולם בא רק ממה שאין מודיעים את ארץ ישראל, את ערכה וחכמתה, ואין מתקנים את חטא המרגלים שהוציאו דיבה על הארץ, בתשובת המשקל: להגיד ולבשר בעולם כולו הודה והדרה, קדושתה וכבודה.

והלוואי שנזכה לאחר כל ההפלגות... להביע אף חלק אחד מרבבה מחמדת ארץ חמדה ומהדרת אור תורתה ועילוי אור חכמתה ורוח הקודש המתנוסס בקרבה" (אגרת צו). חובה להדגיש: גילוי ערכה של ארץ ישראל תלוי בהיות עם ישראל יושב בה ומבטא את קדושתה בחייו.

הדוגמה מהרב טייכטל הי"ד

התורה כולה מלאה בשבחה וערכה של ארץ ישראל, אולם בלא חינוך לשים לב לכך, רוב גדולי הלמדנים, הבקיאים והחריפים, בבואם לצייר את חיי הקדושה – אינם מתחשבים בכך.

דוגמה מאלפת לכך מהקדמתו של הרב יששכר שלמה טייכטל הי"ד. שהיה אחד מגאוני הדור, בקיא וחריף, מחבר שו"ת בהלכה 'משנה שכיר'. עם זאת הוא סבר שאין מצווה לעלות לארץ, וגם מיעט בערכם של יהודים שאינם שומרי מצוות, ועל כן התעצם לשלול שיתוף פעולה עם התנועה הציונית שהונהגה על ידי חילוניים.

בתוך מאורעות השואה התבונן הרב טייכטל מחדש על סוגיות העם והארץ, מצא שטעה, וכתב על כך ספר שלם - 'אם הבנים שמחה'. הספר עצמו מעיד על כותבו שהיה גאון, בקיא מופלג וחריף עצום. את רובו כתב מהזיכרון, בעודו בורח ומתחבא מאימת השלטון ההונגרי ששיתף פעולה עם הנאצים. הרי שאת כל אלפי המקורות שהביא בספרו מהתורה שבכתב ושבעל פה, מהנגלה והנסתר, מראשונים ואחרונים, ידע וזכר היטב, אבל לפני שהכיר בערכה של ארץ ישראל לא זכה ללמוד אותם כראוי. כפי הנראה, כמו למדנים רבים, העמיק בצדדים החיצוניים של התורה והתעלם מתוכנה.

וכך כתב בהקדמת ספרו: "ואודה על האמת ואזכיר את חטאי, שגם בעיניי היה לנמאס המפעל הזה של בניין הארץ, מחמת ששמעתי כן מהרבה חרדים, ונשרש בליבי כך, ולא התעניינתי בזה כלל כי טרוד הייתי בגירסא בלימוד תלמידים ולחבר חיבורים בגפ"ת (גמרא פירוש ותוספות), ובשו"ת להשיב לכל שואל בדבר ה'. ורק אחר שלקינו בגלות זו עיינתי בהלכה זו, והאיר ה' עיניי שטעות הייתה בידי וביד אשר התנגדו לזה. ואני מודה ואומר... דברים שאמרתי לכם טעות היו בידי. ומודים דרבנן היינו שבחייהו. וברוך ה' איני חת משום אדם לומר בפומבי דברי האמת שבליבי" (מהדורת פרי הארץ, עמ' כא).

הוא גם מביא שם ציטוטים מדברי גאוני הדור שעוררו לעלות לארץ ואף לשתף פעולה לצורך המצווה עם יהודים חילוניים, אלא שלפני כן התעלם מהם, מפני שכך היה מקובל בסביבתו.

שפע אזכורים בתורה

בכל שנה אנו קוראים את כל פרשיות התורה, ומי שלא התרגל לשים לב למקומה של ארץ ישראל, יעמוד נדהם אל מול שפע האזכורים הרבים והחשובים שבתורה.

לפעמים יוצא לי להיפגש עם אנשי תורה חרדים או מודרניים, שטוענים שאנו מפריזים בעיסוק במצוות יישוב הארץ. במקום להתווכח, אני מעדיף לבקש מהם לשים לב במשך השנה הקרובה למקומה של ארץ ישראל בפרשיות השבוע. אם יש בהם כנות – הם נדהמים מהבורות שהיו שרויים בה, ומודים שאכן למרות שקראו בתורה פעמים רבות, לא נתנו את דעתם למקומה המרכזי של ארץ ישראל.

לאחר שמבינים את ערכה של הארץ בתורה, אפשר להבין מדוע אמרו חכמים: "כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה", "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה" (כתובות קי, ב), "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (תוספתא ע"ז ד, ג; ספרי ראה נג).

גם מבחינת ההלכה, זו המצווה היחידה שכדי לקיימה מסכנים נפשות, שכן נצטווינו לכבוש את הארץ, והתורה אינה מצווה לסמוך על הנס (מנחת חינוך תכה, תרד; משפט כהן קמג).

גילוי האמונה בכל המרחבים

ועדיין טוענים המקטרגים: איך ייתכן שהתורה, שכולה קדושה ורוחניות, תיתן מעמד מרכזי לארץ גשמית? אלא שיסוד אמונת ישראל שה' מחייה את הכול, ולכן הדרכת התורה וברכתה צריכות להתגלות בכל תחומי החיים, הרוחניים והגשמיים, בכל תחומי המדע, בכל סוגי הרגשות והכישרונות, בחיי הפרט, המשפחה, הקהילה והעם. כל זה יכול להתגלות רק בארץ הקודש, שיש בה חיבור של שמיים וארץ, שעל הריה ונופיה התנבאו הנביאים על תיקון עולם במלכות שד-י, ועל אדמתה גדלים פירות קדושים שצריכים להפריש מהם תרומות ומעשרות, ובמרכזה נבנה בית המקדש, שכל הערכים הקדושים מתגלים בו בריכוז תמציתי.

ארץ ישראל אינה ניצבת במאבק מול שאר הארצות אלא להפך, תפקידו של עם ישראל לגלות בארץ ישראל את הקדושה, ומתוך כך תתפשטנה אורה וברכה לכל העמים ולכל הארצות. אולם התנאי לכל זה הוא יישוב הארץ, ולכן בכל מקום שמדובר בתורה על הגאולה, היסוד הוא חזרת עם ישראל לארצו, בניין הערים החרבות והפרחת השממות.

לעומת זאת, כאשר מנסים לגלות את האמונה תוך התעלמות ממצוות יישוב הארץ, הרי שחוטאים בעבודה זרה. כופרים באור האלוקי שמתגלה על ידי כל המדעים וכל הכישרונות הספרותיים והאומנותיים, כופרים בצלם אלוקים שבאדם ובערך העבודה והעיסוק שלו ביישובו של עולם. כופרים בכך שה' אחד ברא ומחייה את כל העולם, כופרים בתורה שמדריכה לראות את האור האלוקי בחיים הממשיים, וכופרים בערכן של המצווה שמדריכות אותנו כיצד לגלות את הברכה האלוקית בכל תחומי החיים. לכן הם נחשבים כעובדי עבודה זרה, שמונעים מהאמונה להאיר לעולם ולהוסיף בו ברכה. כלומר עבודה זרה היא ניתוק האמונה מכל מרחביה, ולכן גם תפיסה רוחנית הופכת לעבודה זרה כאשר היא מנתקת את המאמין מהאחדות האלוקית שמתגלה בכל מרחבי העולם.

חטא המרגלים

על פי זה אפשר להבין את חומרתו הנוראה של חטא המרגלים, יותר מחטא העגל, שכעונש עליו נגזרה מיתה על כל בני דור המדבר. ואף משה הרועה הנאמן נתפס בעוונם, ואף שני בתי המקדש נחרבו בגלל אותו החטא.

כל זמן שאיננו מתקנים את חטא המרגלים, עדיין העונש רובץ על צווארנו. על כן בשבת שבה קוראים את פרשת שלח, צריך להתעורר במיוחד לדבר בשבחה של ארץ ישראל.

יש גדולים שמתנגדים ליישוב הארץ?

שאלה: איך ייתכן שיש גדולי תורה שמתנגדים ליישוב הארץ ולערך הלאומיות הישראלית?

תשובה: לא ייתכן שיהיה גדול בתורה שיכפור בכך, שכל התורה שבכתב ודברי חכמים מלאים בביאור ערכם של ישראל וערך מצוות יישוב הארץ. ואם ישנם אנשים בקיאים וחריפים בפרטי תורה שאינם מודעים למעמדה החשוב של מצוות יישוב הארץ, או לערך הלאומיות הישראלית, מוכח שלא הבינו את התורה כראוי. במקרה הטוב אפשר לומר שהם גדולים בהבנת חלק מפרטי תורה, ומבחינה זו הם גדולי תורה, אבל הם אינם גדולי תורה במובן המלא, וקל וחומר שאינם גדולי הדור. מה שמבדיל בין גדול בתורה למי שאינו גדול הוא שהגדול מבין את יסודות התורה, את השורשים שמהם יוצאים הענפים, וממילא כל הפרטים מובנים לו כהלכה. ומי שאינו גדול, אינו מבין את היסודות, וממילא מבין חלקים גדולים בתורה בשטחיות ואינו עומד על משמעותם.

ראוי לציין שגם בקרב הקיצוניים שבחרדים, מעטים שוללים את מצוות יישוב הארץ וערך הלאומיות. אומנם יש רבים שממעטים בערך המצוות הללו, בבחינת חטא המרגלים, ולכן במסקנתם הם מתנגדים ליישוב הארץ, ולכן אין ראוי להחשיבם גדולי תורה.

מלוא משמעות המצווה

בלא מצוות יישוב הארץ, כל הערכים והמצוות שבתורה נעשים תלושים וקרועים, וכל קיומם בבחינת זכר לדבר, כדי שלא יהיו עלינו חדשים כאשר נחזור לארץ (ספרי עקב לז). יכולים אנשים לדבר דיבורים יפים על ערכי תורה ומוסר כל זמן שאין להם אחריות לקיום מדינה. אבל מה עושים כאשר ישנם אויבים? איך נוחלים את הארץ תוך שמירה על עקרונות המוסר? איך פותרים את ההתנגשות לכאורה בין השמיים והארץ, בין מצוות לימוד התורה ובין המצווה לפתח את החקלאות, הייצור, המדע, הכלכלה וכו', ובמקום התנגשות מגלים את הקדושה שבכל תחומי החיים ויוצרים הפריה בין כולם? כיצד פותרים את המתח שבין ערך המחויבות למצוות ובין ערך החירות שהעניק ה' לכל אדם? מצוות יישוב הארץ, שכוללת הקמת מערכות שלטון ומשפט, מחייבת אותנו לדון בכל זה מעבר למקובל בבתי המדרש הגלותיים. גם המצוות שבין אדם לחברו נלמדות בגדלות כאשר הן צריכות להתקיים בקרב עם שלם.

נמצא אם כן שעל ידי קיום מצוות יישוב הארץ, נצרכים ליישב את כל התורה וכל המצוות עם המציאות. כי יותר מכל הארצות, ההנהגה האלוקית מתגלה בארץ ישראל ומכריחה את עם ישראל, על כל צעד ושעל, להתמודד עם קיום התורה והמצוות. זהו פשט הפסוק: "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוקיך בה" (דברים יא, יב).

לא זו בלבד, אלא שעל ידי קיום שלם של מצוות יישוב הארץ, דבר ה' אף יתגלה לכל העמים, ומציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים, עד לתיקון עולם במלכות שד-י, כדברי התורה והנביאים. לאור זאת אפשר להבין מדוע תלמידי חכמים שאינם מבינים את ערכה של ארץ ישראל אינם יכולים להיחשב גדולי תורה.

לתגובות: [email protected]