בלי סודות

אחד מכל שישה ילדים יחווה פגיעה מינית בשנות ילדותו ושיעור הפגיעות זהה בין בנות ובנים, כך טוענים מחקרים שנעשו במקומות שונים בעולם

רבקי גולדפינגר , י"ז בסיון תשע"ט

כשילד נפגע זו רעידת אדמה. אילוסטרציה
כשילד נפגע זו רעידת אדמה. אילוסטרציה
צילום: ISTOCK

"זה קרה לפני שבע שנים", משתפת אלירז (שם בדוי). "בכיתה ו' איחרתי להסעה לבית הספר ושכן שלנו הציע לקחת אותי", היא מדברת בלחש. "בדרך הוא פתאום התחיל לדבר איתי דברים לא נעימים. קפאתי. לא עניתי. כשהגענו ליד בית הספר פשוט זינקתי מהרכב מזועזעת. הוא עשה את זה בעוד כמה הזדמנויות. אחר כך, במשך שנים כעסתי על עצמי שזה קרה. הייתי פגועה ומלאה בפחדים".

ולהורים שלך סיפרת?

"ממש לא. השארתי את זה עמוק בפנים. חשבתי שהם לא יאמינו לי שהוא מסוגל להתנהג ככה כי הוא היה חבר ממש טוב של אבא שלי. הייתי בטוחה שאני אשמה בהכול". רק בשנה האחרונה החליטה אלירז להיעזר בטיפול פסיכולוגי שהוביל גם לעימות פנים מול פנים עם השכן, וכיום היא מרגישה שיש לה ביטחון לשוחח על כך.

מה התובנה הכי חשובה שאת לוקחת מהסיפור הזה?

"היו לי שנים של ייסורי נפש, עד שהבנתי שהבעיה הייתה לגמרי אצלו ואני חפה מכל אשמה. כואב לי על השנים שבהן אכלתי את הלב, לא ישנתי בלילות. אם רק הייתי מדברת ומשתפת את ההורים שלי - הכול היה נראה אחרת", היא נאנחת.

אלירז לא לבד. מחקרים שנעשו במקומות שונים בעולם טוענים כי אחד מכל שישה ילדים יחווה פגיעה מינית בשנות ילדותו. שיעור הפגיעות בגילים הללו זהה בקרב בנות ובנים. בנוסף לכך, רובם המוחלט של הילדים יבחרו בשלב ראשון שלא לשתף קרובי משפחה או מבוגרים בפגיעה. ממש כמו אלירז, ששמרה את סודה לעצמה במשך שנים.

ד"ר אליהו אקרמן, מייסד וראש ארגון 'בקדושה'
צילום: באדיבות המצולם

מענה מקצועי בכל הרמות

בניסיון לתת מענה לבעיה פועלים בארגון 'בקדושה' להגברת השיח והשיתוף ההדדי בין ילדים ובני נוער להורים ומחנכים. תחת הכותרת "זה לא משחק, ילדים" יקיים הארגון ביום ראשון הקרוב כנס בנושא הטרדות ופגיעות באוכלוסייה הדתית. בכנס, שייערך בישיבת יב"ע נחלים, יתמקדו הדוברים בהיקף התופעה במגזר הדתי ובהנחיית בני הנוער והוריהם בעקרונות למתן סיוע מיידי לנפגעים, ואף יקיימו מעגלי שיח שבהם ישתפו נפגעים בסיפורם האישי ובתובנות מהתהליך האישי שחוו לאורך השנים.

"כמו בכל אוכלוסייה אחרת, גם בחברה שלנו לעיתים יש נטייה להסתיר, לטאטא, לא לדווח. זה קיים בכל מקום וגם אצלנו", מציין כבר בתחילת דבריו ד"ר אליהו אקרמן, מייסד וראש ארגון 'בקדושה', פסיכולוג ומטפל בפגיעות מיניות. "בשל כך נדרשת גם העלאת המודעות וגם מקצועיות בכל הרמות. יש הרבה גופים שעוסקים בנושא ההטרדות, אבל הקומה הנוספת שאנחנו מבקשים להעניק היא שילוב של העולם המקצועי עם הערכים התורניים והתאמה תרבותית מיוחדת לשפה הייחודית של האוכלוסייה שלנו".

אולי בניגוד לעבר, בחברה הדתית כבר יש הכרה בצורך להישיר מבט לנושא ההטרדות?

"בציבור שלנו יש עדיין היסוס, אבל זה בהחלט נפתח וזו התקדמות גדולה. הרי יש פגיעות גם אצלנו, יש בני נוער שהולכים לאיבוד עם כל מה שמזומן להם בחוץ בתרבות הליברלית והפוסט-מודרנית, ואנחנו לפעמים בוחרים קצת לטמון את הראש בחול", הוא קובל. "ההשתדלות שלנו בארגון היא להעלות את הנושאים הכל כך חשובים הללו לסדר היום. מבחינתנו זה קריטי להעלות את המודעות בציבור לתופעה ולמוגנות".

הנוער היום פתוח לדבר על כל נושא, לא?

"פתוח לדבר, אבל עדיין הבושה המאוד גדולה שיש בפגיעות מובילה להרבה הסתרה. מי שנפגע מרגיש בושה גדולה. זה נובע מהרבה גורמים: מרגשות אשמה, מפחד שזה ייוודע, מחשש להרוס חיים של מישהו אחר. לא תמיד נושא הפגיעות וההטרדות מדובר בתוך המשפחה. לפעמים יש השתקה, הסתרה ואמונה שלי זה לא יקרה. ולצערי, גם לא תמיד ההורים או המבוגרים הם כתובת טבעית לילדים לשיתוף מיידי במקרים של פגיעות. אנחנו מקווים שכל ילד שעובר משהו ירגיש מספיק בנוח לשתף את ההורה בסוד הנורא שיש לו. איך עושים את זה? חשוב לשמור עם הילדים על ערוץ תקשורת פתוח גם בנושאים שהם יותר רגישים, ושהילדים יידעו שנאהב אותם בכל מצב ובלי שיפוטיות", הוא מסכם את כל התורה כולה.

כללים ברורים לעזרה ראשונה

"אחד הלקחים המאוד חשובים שלנו מהעבודה עם נפגעים", משתף ד"ר אקרמן, "הוא שצריך לתרגל עם אנשים מה עליהם לעשות וכיצד עליהם לפעול במקרה של חבר או חניך בתנועת נוער שמתחיל לשתף אותם באירוע פגיעה שקרה לו. בא חבר ואומר: 'קרוב שלי עשה לי כך וכך. תישבע שאתה לא מספר לאף אחד'. הנער צריך לדעת מה הוא עושה באופן מיידי במקרה כזה, כדי לעזור לחבר ולא להחמיץ את הרגע. אלו כלים שצריך ואפשר לרכוש, בדיוק כמו בקורס מד"א. מדובר במתן עזרה ראשונה ועם כללים מאוד ברורים אפשר למנוע המון בעיות".

מה צריך לעשות במקרה כזה?

"קודם כול לומר 'אני איתך'. להיות איתו. והוא צריך להשתמש במיומנויות בתקשורת, ללמוד באילו מילים כדאי להשתמש ובאילו לא. למשל, לא מבטיחים לנפגע סודיות אלא מבטיחים עזרה, ליווי, שותפות. כשעושים את זה נכון הנפגע ישתף, כי באיזשהו מקום הוא משווע לעזרה והסוד שנמצא בתוכו מכרסם בפנים ורוצה לצאת. צריך לתת לו חכה כדי להביא אותו לשתף. אני לא מצפה שנער או אפילו מדריך בתנועת נוער יטפל במקרים כאלה לבד. אני מצפה שיהיו לו כלים לדעת להאזין, לומר את הדברים הנכונים ולהפנות לכתובת המתאימה", הוא מסביר.

"לכל הורה מכל מגזר זו רעידת אדמה אם הילד שלו נפגע, ואם הפגיעה היא מהחוג המשפחתי הקרוב הפגיעה קשה אפילו יותר. אנשים נבוכים. וכמו שלנפגע עצמו יש נטייה לשתוק, כך גם הנטייה של המשפחה היא לא להוסיף נזק על גבי נזק והם בוחרים לרוב להשתיק ולהסתיר", מסביר ד"ר אקרמן את קשר השתיקה. "כנגד הנטייה הטבעית הזאת אנחנו צריכים לחנך, ללמד ולאמן את האנשים ליצור תנועה של דיווח, של בקשת עזרה מגורמים מקצועיים, של לשמור בסודיות אבל לא בסוד. אנחנו חוזרים ואומרים: תדברו, תשתפו, אל תשאירו בסוד".

אבל איך אפשר להגן על הילדים?

"כהורים אנחנו מעניקים לילדים כמה שיותר כלים להתמודדות עם מצבים שהם לא תמיד פשוטים. האם אנחנו יכולים למנוע הכול? לצערי לא. צריך הרבה תפילה והרבה השתדלות, אבל אי אפשר לגדל ילד בצמר גפן ולקשור אותו בבית באזיקים. אני אומר לאימהות שדואגות: חינוך וחינוך ועוד פעם חינוך. חינוך למוגנות, בניית חוסן נפשי, שיח בריא ופתיחות. זה המסר החשוב ביותר - לבנות עם הילדים קשר חם ואוהב כבר מגיל אפס, ובכך להפוך אותנו ההורים לכתובת בשביל הילדים, יהיה מה שיהיה. זה הבסיס להכול".

פחות הטרדות, יותר פגיעות

האם יש הבדל בהיקפי הפגיעות בין הציבור הדתי לציבור הכללי?

"אני מפריד בין הטרדות לפגיעות", משיב אלעזר אנסבכר, מנכ"ל ארגון 'בקדושה'. "מתוך היכרות מעמיקה עם השטח ושותפות עם ארגונים אחרים, על פי נקודת המבט שלי יש יותר הטרדות בחברה הכללית מאשר בחברה הדתית והחרדית, בגלל שהטרדות קשורות לנורמות של צניעות, והנורמות בחברה הדתית הן שונות. אבל פגיעות, שהן יושבות על מקומות אחרים בנפש, של אלימות, כוחניות ושליטה, הן קיימות בכל האוכלוסיות. אני לא חושב שאפשר לקבוע שיש פחות פגיעות בחברה הדתית. אני אפילו אומר בזהירות, שמחקרים מלמדים שבחברות סגורות עשויות להיות יותר פגיעות כי יש יותר מציאויות שמאפשרות אותן, כמו לגיטימציה לטאטא דברים מתחת לשטיח, יחסי מרות, השתקה ועוד. יש שמאמינים שככל שנחמיר את הנורמות בענייני צניעות נמנע פגיעות - אבל זה נכון באופן חלקי בלבד. לגבי פגיעות, ככל שנחדד את המודעות, נחנך לשיתוף ושיח עם ההורים והמחנכים, נעניק יכולות להציב גבולות ולומר לא כשצריך - כך נעניק לילדינו מוגנות טובה יותר".

יש בכלל דבר כזה מרחב מוגן?

"מרחב מוגן נוצר בעיקר בשיח הנפשי שיש בבית. איך אתה כהורה יוצר מוגנות? הרי בסוף מישהו חלילה יכול לבוא ולפגוע בילד שלך וזה לא תלוי בך, אבל כשאתה מדבר עם הילדים שלך בצורה כנה ופתוחה, משתף אותם והם משתפים אותך - הילד יהיה מוגן. העומק של הפגיעה לא תלוי רק במעשה עצמו אלא גם במה שמתרחש אחר כך. האם הילד ירגיש מספיק פתוח לבוא מיד ולשתף ולא לתת לפגיעה להימשך. המרחב המוגן קיים לא רק על ידי הענקת כלים איך להימנע מפגיעות, שזה חשוב ביותר אבל לא תמיד בידיים שלנו, אלא גם בכך שניצור בבית מקום של שיתוף, מוגנות וחוסן".

rivki@besheva.co.il