בתחילת השבוע רעשה הארץ מכתב האישום שהוגש לבית המשפט הצבאי בעופר, בעניין ילדה בת שבע מאזור בנימין שנאנסה בידי אב הבית הערבי של בית הספר שבו למדה.
הנאשם, מחמוד נזמי עבד אל-חמיד קטוסה (46), מתגורר בכפר אבו קדיס, כפר לא ידידותי לישראלים בבנימין, ועבד גם בכמה בתים ביישוב היהודי. לפי כתב האישום הנאשם יצר קשר עם הילדה לאורך זמן ונתן לה ממתקים. ביום המדובר הוא לקח אותה בניגוד לרצונה לאחד הבתים שבהם עבד, שם נכחו חבריו. החברים סייעו לו לבצע את אשר זממו. הילדה בכתה, אך הם לעגו לה.
בתחילה לא זכה האירוע לתשומת לב ציבורית, אך לאחר שעורר הדים ברשתות החברתיות, נזעקו גם כלי התקשורת הממוסדים והחלו לעסוק בנושא. באופן כמעט מיידי החלו להתעורר גם סימני השאלה על תפקודה של המשטרה בתיק הסבוך הזה. כך התגלה כי האנשים ששהו עם קטוסה בבית וסייעו לו עדיין לא נמצאו, ואין קצה חוט שמוביל אליהם.
עוד התברר כי המשטרה הותירה את הטיפול בתיק בתחנת המשטרה המקומית, הקטנה, למרות שמדובר במקרה סבוך. המשפחה פנתה למשטרה כמה וכמה ימים אחרי האירוע, מפני שהעדיפה להתייעץ תחילה עם רבנים ולהחליט יחד איתם באשר לצעד שעליה לנקוט.
השיהוי הזה הביא לאיבוד ממצאים בזירה והקשה עוד על החקירה. רופאת המשפחה שבדקה את הילדה זיהתה פגיעה, וביקשה שהמשפחה תיסע לבית חולים, אך בדיקת בית חולים, שהיא מקיפה ומקצועית יותר, לא בוצעה. בתוך כל זה ביקשה המשפחה לשמור על פרטיותה, כדי להגן על הנפגעת ועל אחיה. לבקשתה הוצא צו איסור פרסום גורף. בני המשפחה הקרובים אינם יודעים על המקרה, וכך גם חלק מהמשפחות ביישוב.
החקירה הלא מספיק מקצועית הביאה גם לחורים בכתב האישום. בתחילה הוא הצביע על יום מסוים שבו אירע המקרה, אך ביחס ליום הזה היה לקטוסה אליבי. מכיוון שהילדה זיהתה את קטוסה, שונה כתב האישום וכעת הוא מכיל תקופה שבתוכה יכול היה המקרה להתרחש. בנוסף לכך, הוצגו גרסאות שונות באשר לאופן שבו הובאה הילדה מבית הספר אל הבית שבו בוצע הפשע. כל אלה איפשרו בימים האחרונים לפרקליטו של הנאשם, עו"ד דרוויש נאשף, להתראיין בבמות רבות ולהודיע שהלקוח שלו חף מפשע, ושבכלל מדובר במשפט דרייפוס. מנגד התגלה כי הנאשם, שקרובי משפחתו וחבריו הביעו בו אמון מלא, היה קשור לכאורה לעוד מקרה של תקיפה.
העיסוק הציבורי הנרחב בתיק הביא את ראש אגף החקירות במשטרה ניצב גדי סיסו, את הפרקליט הצבאי הראשי האלוף שרון אפק, את פרקליט המדינה שי ניצן וגורמים נוספים מפרקליטות המדינה לשבת יחד ביום שלישי ולבקש את השלמת החקירה בתיק. הבכירים הטילו את המלאכה על היחידה המרכזית של מחוז ש"י. השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, קרא כבר בתחילת השבוע לערב את השב"כ בחקירה. השב"כ הודיע יומיים אחר כך כי אינו מעורב. ייתכן שהוא מעורב בחקירה אך לא מוביל אותה, ייתכן שזה יקרה בהמשך.
פרסומו של המקרה העלה שוב לכותרות את התופעה הכואבת של פגיעות בילדים. נזכיר כי לפי ארגוני הסיוע לנפגעי תקיפה מינית, אחד מכל חמישה ילדים (בנים ובנות) חווה תקיפה בילדותו, ולעומת זאת רק 2,500 תיקים נפתחים במשטרה בכל שנה בנושא הזה. הפער מצביע על תת דיווח חמור. האירועים לא מגיעים לידיעת המבוגרים, או מגיעים ומושתקים. לעיתים הילדים והוריהם מעדיפים שלא לדווח משום שהם אינם תולים ציפיות ברשויות החוק. האירוע שעורר הדים הביא הפעם לשיח בנושא גם בציבור החרדי.
"אונס הוא כלי מלחמה"
בעקבות העובדה שערבי תושב יהודה ושומרון הוא החשוד במעשה התקיפה, עלו שוב סימני השאלה בקשר לכל נושא עבירות המין שמבצעים ערבים כלפי יהודים. תפיסת הגברים שסייעו לחשוד לבצע את הפשע חשובה, כך אמרו לנו בתחילת השבוע גורמים המעורים בתיק, משום שפדופיל מבצע את מעשיו בהסתר, רחוק משותפים, ואיננו מתפאר במעשיו. עוד אמרו הגורמים כי מהאופן שבו נעשתה העבירה נראה שאין כאן מעשה פלילי רגיל, אלא יש כאן גם מניע לאומני. חקירת השותפים לפשע תשפוך אור על המניע.
משטרת ישראל וגורמי אכיפת החוק, מתברר, אינם ממהרים לספק את נתוני האמת בקשר לתופעה הזאת. כבר כמה חודשים מנסה ארגון לביא לקבל מכמה משרדי ממשלה ומהמשטרה נתונים מסודרים על העבירות שמבוצעות כלפי נשים יהודיות, אבל זה לא קורה. "מהתשובה שקיבלנו ממשרד המשפטים ניתן לראות שמערפלים את הנתונים", אומר יוסף בן ברוך, מנכ"ל הארגון. "הם טוענים כי יש 170 תיקים שמתאימים לתיאור שנתנו, והם אינם יכולים לספק את הפילוח".
הקשירה של עבירת מין עם מניע לאומני איננה חדשה. לפני 11 שנים העבירה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה מספר 1820, לפיה כאשר אדם מלאום אחד תוקף אדם שהוא בן לאום אחר, באזור שמוכר כאזור סכסוך, התקיפה תיחשב כפשע מלחמה, כלומר כטרור מיני. מי שהובילה את ההחלטה הזאת היא אנג'לינה ג'ולי, שחוץ מהיותה סלבריטאית היא גם שליחה מיוחדת של האו"ם לענייני פליטים. ג'ולי הסתובבה באזורי סכסוך בכל העולם ונפגשה עם פליטים. הנושא שעבר כחוט השני במקרים השונים שפגשה היה נושא התקיפה המינית. בכל מקום שיש בו סכסוך על אדמה, בני העם האחד אונסים את הנשים והילדות של העם השרוי איתם בקונפליקט. "אונס הוא כלי מלחמה", היא אמרה אז בנאומה באו"ם, "הוא הורס חיים ומצית קונפליקטים". אגב, בישראל, פרט למקרה אחד שאירע במלחמת העצמאות לא הוגשה ולו תלונה אחת על תקיפה של חיילים יהודים כלפי נשים ערביות.
"ההטרדה והפגיעה המינית בנשים יהודיות היא עניין דתי", אומר המזרחן ד"ר מרדכי קידר. "האסלאם העניק למוסלמים את ארצות הכופרים, את רכוש הכופרים, את בנותיהם ואת חייהם. זו הסיבה לכמות האדירה של מקרי אונס מצד מוסלמים באירופה כלפי הנערות הנוצריות המקומיות. שטוקהולם הפכה לבירת האונס". לצד המניע הדתי, לדידו של קידר בכל עבירה כזאת יש גם מניע לאומני. "הם משתמשים בפועל 'לאנוס' כשהם באים לתאר מה עשינו לארץ שלהם, גם ההתנחלויות מוגדרות כאנוסות. אנסנו להם את האדמה. כיבוש ואונס נמצאים אצלם באותו מישור שפתי". לדבריו, "להגיד שבפשעים כאלה אין מרכיב לאומני זו טיפשות וחוסר הבנה של המנטליות. זה לא חייב להיות רק המניע הזה. מדובר גם במעשה פלילי, גם במניע דתי וגם לאומני. כמו בסלט, הכול נמצא שם. המינון משתנה".
חלק מהמאבק הלאומי
מי שנמצאת בחזית המאבק הזה כבר לא מעט שנים היא עו"ד רוני אלוני-סדובניק. לנושא של טרור מיני היא נחשפה לפני שבע שנים, לאחר שהוריה של הילדה ליפז חימי, שנאנסה ונרצחה בידי ערבי תושב יו"ש בגיל שמונה בלבד, לא הוכרה כנפגעת טרור. הוריה הגיעו למשרדה של אלוני-סדובניק חודש לפני שחלה על התיק התיישנות. היא מיהרה לעתור וערערה על הקביעה. "החוק מאוד מקשה על הנפגעות", היא אומרת, "הוא אומר שהן צריכות להוכיח שהיה מניע לאומני. איך הנפגעת יכולה לחקור? שאלתי את משרד הביטחון איך אתם יודעים שהרקע לא לאומני, הרי לא שאלתם את התוקף בכלל".
אלוני-סדובניק ביקשה לחקור את הרוצח שכבר ישב בכלא באותה עת. "זה לקח בדיוק חצי שעה. שאלתי אותו: אתה מקבל כסף מהרשות הפלשתינית? הוא אמר שכן וגם הראה מסמכים. כששאלתי אותו 'למה עשית את זה?', הוא אמר: הרבצתי לה על כל דמעה של אם פלשתינית". בשלב הזה התערבה השופטת המזועזעת ושאלה בעצמה: "זו הייתה ילדה בת שמונה, מה לה ולסכסוך?" הרוצח השיב: "עכשיו היא ילדה בת שמונה. בעוד עשר שנים היא הייתה צריכה להיות חיילת".
כך, בתוך חצי שעה, הוכיחה אלוני-סדובניק את המניע. אבל זה לא תמיד פשוט. לדבריה, מי שמוסמך לקבוע אם יש מניע לאומני הוא השב"כ, ולכן היא חושבת שבכל חקירה של עבירות מין שמבוצעות בידי ערבים כלפי יהודים, הוא חייב להיות מעורב.
מאז המקרה של ליפז חימי ועד היום הביאה אלוני-סדובניק להכרה בשישה מקרים של תקיפות מיניות כטרור. "בכל פעם מחדש אנחנו נאבקים מאבקים קשים ולא נעימים", היא אומרת ומסכמת: "לא כל ערבי שתוקף מינית עושה את זה על רקע לאומני, אבל חייבים לבדוק את זה. כמו שבודקים מניע לאומני בכל תאונת דרכים של ערבים עם יהודים. זה מאוד משמעותי לאנשים. זה לא הכסף, אלא ההכרה. זה נותן כוח להתמודד, לדעת שהמקרה הקשה לא היה סתם, אלא במסגרת המאבק של עם ישראל על האדמה שלו".