אבל אני אוהב לנפוש בבית

מתחת לאפם של בעלי הצימרים והמלונות התפתחה תעשייה של השכרת דירות לצורכי נופש משפחתי, בעיקר לבעלי תקציב נמוך ומשפחות גדולות

עפרה לקס , כ"ד בסיון תשע"ט

בחופשות המושב הופך לבני ברק הקטנה. בר יוחאי
בחופשות המושב הופך לבני ברק הקטנה. בר יוחאי
צילום: ויקיפדיה

כבר שלושה קיצים צופיה (שם בדוי) משכירה את הבית שלה, ששוכן ביישוב נחמד בצפון, לנופשים.

בכל פעם היא אורזת בגדים וציוד וגם את הילדים, מפנה את הבית לכמה שבועות והופכת להיות מעין מפעילת צימר.

"לפני שבאים האורחים הראשונים, צריך לנקות את הבית בצורה יסודית, כמו לפסח", היא מסבירה, "וגם לנקות בין המשפחות המתארחות. יש כביסות לעשות, הכול כדי שלמתארחים יהיה נעים לשהות בבית. לפעמים, אם יש חור בתוך ימי האירוח, אנחנו חוזרים קצת הביתה, אבל לרוב אנחנו לא שם. אנחנו נוסעים לטייל למשך שבוע ובשאר הימים עושים יומיים פה ויומיים שם".

יותר ויותר משפחות פונות לאפיק של הכנסה נוספת בקיץ תמורת פינוי הדירה שלהן. השיטה של השכרת בתים ודירות לנופש הפכה נפוצה ברחבי העולם בשנים האחרונות בעקבות חברת אייר בי אנד בי ודומיה, אבל כאן אפילו לא צריך אתר אינטרנט. פוסט בפייסבוק או הודעת ווטסאפ מתגלגלת מביאים את האורחים, שמעדיפים גם הם להתארח בבית של ממש במקום במלון או בצימר.

חלק מהתקציב השנתי

ההרפתקה של עזיבת הבית איננה פשוטה, אבל משתלמת, מספרת צופיה. "כדי לכלכל משפחה אתה צריך לעשות ויתורים, וזה הוויתור שאנחנו בחרנו לעשות". בבית שלהם מתארחים עד 12 איש, והמשפחה מקבלת כ-1,200 שקלים ללילה של אירוח. מזה צופיה מנכה את ההוצאות, ועדיין מתקבל סכום נאה שיכול לעזור בתזרים המזומנים של כל משפחה. אבל מדובר בוויתור לא קל, אומרת צופיה, שכן לא תמיד האורחים מכבדים את המקום. "אנשים משאירים זוהמה, הם פותחים דלתות וארונות שביקשנו לא לפתוח וחושבים שאם הם שילמו מגיע להם הכול, למרות שהם לא ימצאו מחירים כאלה בארץ. עושים בשבילם מאמץ, ובסוף מדובר בבית של משפחה. המתארחים לא תמיד זוכרים את זה". את שיקולי הרווח וההפסד, מסבירה צופיה, היא מתכוונת לעשות בכל שנה מחדש. היא לא בטוחה שתמשיך בפרויקט הזה לעד. "פעם היינו מארחים לתקופות יותר ארוכות והשקעתי בזה המון מאמץ. ההכנסה הזאת הייתה חלק מהתקציב השנתי של המשפחה, הייתי זקוקה לזה. היום זה כבר פחות הכרחי ואנחנו מארחים רק לשבועיים".

בצפון יש לא מעטים שבנו צימרים. אולי אנשים שמשכירים את ביתם האישי יוצרים תחרות לא הוגנת?

"יש פרנסה לכולם ויש תחרות בכל דבר. יש כאלה שלא ייצאו לשום מקום כי הם לא יכולים לעמוד במחירים של צימרים. בכך שאנחנו נותנים את הבית במחיר כזה, אנחנו בעצם מאפשרים לכולם לצאת לנפוש. האורחים שלי הם אנשים שלפי התקציב שלהם היו הולכים לקמפינג. אני משדרגת להם את חווית הנופש. אני נותנת להם משהו שהם לא יכולים לקבל במקום אחר. השאלה היא אם הם מעריכים את זה".

בבין הזמנים של הקיץ הופך היישוב בר יוחאי לבני ברק הקטנה. הרחובות מתמלאים בגברים לבושי שחור-לבן, בנשותיהם ובמשפחתם המורחבת, שהגיעו לנפוש ביישוב הגלילי. היוזמה, מספר דוד, תושב המקום, בכלל לא הייתה של אנשי היישוב הקהילתי, המורכב ממורים, מאנשי כוחות הביטחון ומבעלי מקצועות חופשיים. הציבור החרדי יזם את האירוח. מיקומו של היישוב, סמוך לקבר רשב"י, והבתים שומרי הכשרות הפכו אותו לאטרקטיבי. דוד מספר שבל"ג בעומר עוברות משפחות ביישוב, נוקשות על דלתות הבתים ומבקשות להתארח בהם בחופשת הקיץ. "יש לי חבר שבכל שנה מבקשים להתארח בביתו. הוא דווקא לא אוהב את זה ולא רוצה בזה, אבל אנשים לא מתייאשים".

דוד דווקא כן מארח בביתו, והוא עושה זאת כבר 15 שנה. בתקופת בין הזמנים המשפחה לוקחת תרמיל ומקל ונודדת בין קרובי משפחה, שמקבלים אותם בסבר פנים יפות. "אשתי מורה, באמצע השנה אנחנו כמעט לא יוצאים מהבית. הדודים שואלים אותנו לקראת הקיץ מתי אנחנו מגיעים אליהם. אנחנו עושים אצל כל אחד שלושה או ארבעה ימים, כדי לא להעיק". חברים אחרים ביישוב יוצאים לבית מלון בזמן הזה. "אם לוקחים משפחה עם חמישה ילדים לבית מלון, ההכנסה על הבית מחזירה את ההוצאה". יש שאפילו שוכרים דירה אחרת, למשל בצפת, ב-2,000 שקלים לחודש. גם זה עדיין משתלם.

גם דוד מדבר על כך שיש עבודה רבה של ניקיון וסדר בין המתארחים השונים. בנוסף לכך, הוא גם עובד בשימור לקוחות. בפסח הוא מברר עם מי שהתארחו אצלו בקיץ הקודם האם לשמור להם מקום גם לקיץ הנוכחי, ויש אורחים שמקדימים אותו. "השנה ראש ישיבה דתי לאומי התקשר אליי כבר בפורים ורצה לשריין מקום. להרבה משפחות דתיות וחרדיות אין מענה. אין להם איפה לשכור בית גדול מספיק במחיר שהוא לא מאוד זול אבל לא מטורף".

בבר יוחאי התמחור הוא לפי מספר המתארחים. המחירים נעים בין 100 ל-300 שקלים לאדם ללילה. האורחים הם בדרך כלל סבא וסבתא שלוקחים את הילדים והנכדים לנופש. מדובר ב-20 ואפילו 30 איש לבית. התמורה מגיעה לעשרות אלפי שקלים בשנה. "אנשים לוקחים את הכסף הזה וקונים רהיטים חדשים לבית, משפצים אותו ומשקיעים בגינה. הבדיחה ביישוב אומרת שבגינות בחצרות הבתים יש חלקה על שם בין הזמנים תשע"ז, חלקה על שם בין הזמנים תשע"ח וכו'".

דוד ורעייתו השכירו במשך שנים את ביתם הקטן בן ה-80 מטר. בשנים האחרונות בנו וילה גדולה של 200 מ"ר וכעת הם משכירים אותה ואת הדירה הישנה גם יחד.

אתה לא מפחד שיפגעו לך בבית? באייר בי אנד בי יש המלצות על המתארחים, כאן אתם הולכים על עיוור.

"אנחנו מראיינים את האנשים ובודקים איתם שאכן מדובר במשפחות טובות. יש כאלה שאני שומע מהאופן שבו הם מדברים שזה לא מתאים, ואז אני מסנן. אני נותן מחיר מאוד גבוה או אומר שהתאריך לא פנוי". מה הוא מוודא? "שיש אמא בסיפור, כי היא תרגיע גם את מי שלא יתנהג כמו שצריך. כמו בבית". למי הוא לא ישכיר? לקבוצה של בחורי ישיבה, למשל, למרות שזו יכולה להיות קבוצה גדולה מאוד שתכניס לו סכום נאה. "במקרה כזה אני בטוח שיהיה נזק לבית". במשך 15 השנים שחלפו לא היו נזקים משמעותיים לבית, ואם כן - האורחים שילמו. "זה המגזר. הוא לוקח אחריות ומשלם".

ולמרות התמונה הוורדרדה המצוירת כאן וההכנסה המצוינת, דוד מכריז שזאת השנה האחרונה שהם מארחים בבית. "אנחנו כבר משפחה גדולה וכבר פחות נעים להתארח. הבית הוא גדול ומטופח וההכנסות השנתיות שלנו כבר מספיק יפות כדי שנוכל לבחור בנוחות ולא בכסף".

"תהיו לארג'ים עם המארחים"

הוד ודוד שוורץ הם תושבי קריית שמונה, זוג שנישא לפני תשע שנים וכבר חובק ארבעה ילדים. לשני בני הזוג יש עסק פרטי בהקמה. הוד היא שחקנית תיאטרון שמריצה את 'אבידות' - הצגה חדשה יחסית, ולדוד יש עסק חדש ל-ODT. "גדלתי בגולן", מספרת הוד, "וכשהייתי נערה, ההורים שלי היו משכירים את הבית שלנו". אומנם כנערה, היא מודה, "שנאתי את זה", אבל ההכרח הכלכלי הוביל אותה ואת בעלה בדיוק לאותו מקום. "התחלנו באירוח בבית שלנו בשנה שעברה. אוגוסט הוא חודש קשה בעסקים. לנו יש מקום מגורים מדהים שאנחנו זוכים בו כל השנה, ואנחנו נותנים אפשרות לאנשים אחרים לחוות את זה. בנוסף לכך, אנחנו מאפשרים לעצמנו לעבור את הקיץ עם מרחב נשימה ואפילו לממן את החופשות". מה עושים עם הילדים? "מתנחלים אצל ההורים. ההורים של דוד גרים רחוק וכמעט לא רואים אותנו, אז מבחינתם זו הזדמנות. אנחנו משתדלים גם לסנכרן את החופשות המשפחתיות משני הצדדים כדי שיהיו באוגוסט".

הוד לא צריכה לטרוח יותר מדי על הרישום של האורחים. בני הזוג ניסחו הודעת ווטסאפ שנשלחת לקבוצת המשפחה ומתגלגלת משם החוצה. "יש לזה הרבה ביקוש. יש לנו דירה של 75 מ"ר ואנחנו מאפשרים לינה של עד 12 איש. יש לנו שש מיטות, מיטת תינוק, מיטת מעבר ומזרונים. זה מהווה פתרון לינה למשפחות, וגם לכאלה שצריכים מיטה לישון בה ולא יכולים לישון באוהל, כמו למשל נשים בהיריון".

ולא מפריע לך שהבית האישי שלך הופך פתאום לציבורי?

"משלמים פה מחיר. לפעמים משפחה מתקשרת ואומרת שהמחיר גבוה להם מדי. אני עונה שמתחת לזה לא שווה לי להגלות את המשפחה. כרגע אנחנו לא גרים בבית חלומותינו. זו דירה שכורה ואנחנו עושים כל מיני ויתורים שיאפשרו לנו להגשים את השאיפות שלנו".

הם עצמם נופשים בדיוק באותו אופן. "בחנוכה היינו באילת. הייתי שלושה חודשים אחרי לידה והייתי חייבת מיטה. לא יכולנו לממן מלון לכל המשפחה, ובכל מקרה אני מעדיפה להשקיע סכום כזה בנופש זוגי".

מי הקהל של הדירות האלה? מאוד מגוון. שרה קטן ובעלה, למשל, מעדיפים לעשות את החופשה המשפחתית בסגנון הזה. "לקח לנו זמן לקלוט את האופציה הזאת, ואנחנו עושים את זה בגלל העניין הכלכלי", היא מסבירה. לבני הזוג קטן יש שלושה ילדים, והם הגיעו למסקנה שאם יחסכו על הלינה, יוכלו להוציא יותר כסף על אטרקציות בחופשה, "אחרת כל התקציב ייצא על לינה". קטן לא עושה אידיאליזציה לצורת הנופש הזאת: "הלוואי שהיה לי תקציב מספיק גדול והייתי יכולה גם וגם. כרגע זה מה שנכון ומדויק לנו כמשפחה". הדרישות של קטן פשוטות: מיטה ומזגן, ושלא יהיה רחוק מדי מהבית בנריה. "אני לא מסכימה לצאת לקמפינג. אבל אנחנו באמת לא מצפים להרבה יותר מזה". החופשה השנתית, למרות צורת הלינה הלא יוקרתית, היא גולת הכותרת של השנה, מסבירה קטן. היא ובעלה חושבים מה המשפחה הכי צריכה עכשיו ומנסים להתאים את הפעילות לכך. "מדברים וחושבים על החופשה חצי שנה לפני, ומדברים על החוויות חצי שנה אחרי".

גם כרמי אור מעדיפה להתארח עם משפחתה בדירות של משפחות ולא בבתי מלון. היא, אגב, לא עושה את זה רק בקיץ. "בשבועות שכרנו דירה של שתי שותפות בירושלים, דירה שנמצאת על עמק רפאים. מיקום מעולה. אם הייתי מבקשת להתארח שם במלון זה היה יוצא לנו מאוד יקר. הגעתי יום קודם ובישלתי את האוכל. התנהלנו בזמנים שלנו, לא כמו בבית מלון שאת מחויבת לשעות הארוחות שלהם. במלון אם את רוצה שכל המשפחה תיפגש, זה יכול לקרות רק בלובי. בדירה ששכרנו פשוט נפגשים בסלון, אוכלים סביב השולחן והיה מקום לכל ילד. יש ספרים ומשחקים למי שמשעמם לו והכול הרבה יותר משפחתי". ההעדפה של דירה היא לא רק על פני מלון, אלא גם על פני צימר, שהוא מבחינתה "מקום סטרילי".

אבל במלונות ובצימרים מפנקים יותר את המתארחים. מסדרים אחרייך למשל.

"בכל מקום שאנחנו מתארחים בו אנחנו משאירים את החדר מאורגן ומסודר", היא אומרת. גם את הטענה על כך שזו בעצם כניסה לתוך בית שחיים בו אנשים אחרים היא הודפת. "מה, בבית מלון או בצימר לא ישנו אלפי אנשים לפנייך?". את ההרגל להתארח בבתים של משפחות רכשה אור כבר בילדותה. "אמי היא אחת משמונה אחים, וכשהייתי ילדה לא היינו נוסעים לנופשים אלא מתארחים אצל דודות בכל רחבי הארץ, בכרמיאל ובדימונה ואיפה לא. שם הבנתי שאם יש דירה ריקה וחברים שרוצים לארח, זה יכול להתאים". אור משתדלת להתארח אצל חברי פייסבוק, כדי לא לנחות אצל אנשים זרים לגמרי ולא להתאכזב מהפער בין ההבטחות למימושן.

אור, שהיא יועצת כלכלית, חושבת שכדאי מאוד למתארחים לשלם ביד נדיבה. "אל תצפו לבוא בחינם. אני משלמת לפעמים יותר מהנדרש וככה מרגישה בנוח לקחת פלפל שחור אם חסר לי קצת. תהיו לארג'ים", היא מציעה לאורחים, "זה יוצא יותר זול ממלון, ואל תשכחו שלמארחים יש עלויות סביב האירוח שלכם". היא מזכירה שחלקים גדולים בציבור הציוני-דתי מכירים את פתיחת הבית בפני משפחות זרות בשמחות של משפחות הקהילה. "כשאתם מתארחים בדירה תחשבו שזה הבית שלכם. מה שלא הייתם רוצים שיעשו בבית שלכם, אל תעשו שם".

תחרות לא הוגנת למלונות

לפני עשור פתחה חני לוז את הקבוצה 'דוסים נוסעים' בפייסבוק. "המטרה הייתה לעזור למשפחות שהן מהווי החיים הציוני-דתי שלנו, משפחות גדולות יחסית, שמחפשות לנפוש במדרג הנמוך של המחירים. הם מחפשים בעצם את החלפת האווירה ולא את הלוקסוס". ההיכרות שלה עם הנושא הייתה אישית. לוז ומשפחתה נהגו לשכור בתים בגולן כדי לנפוש בהם. "השתעשעתי ברעיון להקים אתר כזה, אבל הבנתי שאנשים נרתעו בגלל שחששו ממס הכנסה. בקבוצת הפייסבוק אתה יכול לראות מי מחפש את הדירה שלך ולפנות אליו באופן אישי".

לוז, שיש לה משפחה גדולה, מקפידה לקרוא לנופש בקיץ טיול ולא חופשה. "באים לעבוד. זה לא כמו נופש זוגי, שבו באים לנוח". היתרון באירוח בבית מגורים גדול, היא מסבירה, הוא שהכול מותאם למשפחה גדולה. "בצימרים המקרר קטן, לפעמים הוא בגודל של מקרר משרדי. אין מקום להכניס את כל האוכל, אין מקום במקפיא לבקבוקי המים, אין מספיק תאי שירותים לכולם. בבית גדול שאנחנו שוכרים יש את כל אלה, וגם שולחן משפחתי שאפשר לשבת ולאכול סביבו יחד". לוז מסבירה שהאירוח אומנם לא מפנק כמו צימר, אבל זו לא המטרה שלה כשהמשפחה יוצאת יחד לטייל. קבוצת הפייסבוק שלה, שמונה היום כמה אלפי חברים, פעילה לפי עונות. במהלך השנה אנשים מחפשים בתים לסופי שבוע או לבר מצוות, אבל הפעילות גואה בה בעיקר לפני חגים ארוכים שיש בהם חול המועד וכמובן לפני חופשת הקיץ. "יש אנשים שיודעים להגיד תודה רבה על כך שמצאו דרך הקבוצה את האורחים שלהם. בסופו של דבר, הפלטפורמה נותנת פרסום בחינם".

אלי זיו, המנכ"ל היוצא של התאחדות בתי המלון בתל אביב, מבדיל בין חילופי הדירות של פעם לצורכי נופש, או אפילו אירוח עם תשלום נמוך, ובין עשיית עסק מהבית הפרטי. בתל אביב, הוא מספר, התופעה של אייר בי אנד בי, שהחלה כיוזמה של קשרים חברתיים וכלכלה שיתופית, יצאה מפרופורציה לגמרי והגיעה לנקודת קיצון. "בתל אביב יש היום יותר מ-9,000 דירות רשומות באתר אייר בי אנד בי. 7,500 מהן הן דירות קבועות, כלומר דירות שבכל השנה בכלל אינן משמשות למגורים אלא רק לאירוח. את יכולה לקרוא לזה צימר", הוא אומר ומספר על חברות שמפעילות עשרות דירות שכאלה. "אדם מפרסם שהדירה שלו בתל אביב עומדת להשכרה. הוא מתכוון להשכרה רגילה. אדם שיש לו חברה כזאת קורא את המודעה, מתקשר למשכיר ואומר: כמה אתה יכול להשיג לחודש? 6,000 שקלים? אדאג שתקבל 16 אלף". האדם הזה הופך את הדירה לדירת אייר בי אנד בי, דואג לניקיון הדירה ולהבאת מפתחות למתארחים ומוודא שהדירה במצב טוב. בעל הדירה משלם לו כ-20 אחוזים מהרווח.

האינטרס של זיו, שמדבר בשם בתי המלון, הוא פשוט: הוא מרגיש שיש כאן תחרות לא הוגנת. בתל אביב יש 8,000 חדרי מלון ומספר גבוה יותר של דירות אירוח. "כשאדם רוצה לבנות מלון זה לוקח לו שש או שבע שנים. הוא צריך לרכוש את הקרקע, לקבל רישיונות, לבנות ולקבל רישוי עסק. מולו נמצא אדם שפשוט משכיר את הבית שלו לתיירים בלי לשלם מס ובלי להוציא אישור על שימוש חריג בקרקע". זיו טוען שהתופעה הזאת מפריעה מאוד לדיירים מן המניין בבניין, כי לאורחים שהולכים ובאים אין מחויבות לשמירה על השקט או על ניקיון הבניין. בערי תיירות מובילות בעולם זעקתם של התושבים כבר מהדהדת. בישראל היא מתחילה להישמע, אבל עדיין לא גררה שינוי בחוק. התופעה הזאת קיימת בהיקף קטן יותר בירושלים ובנתניה וגם באילת. דווקא בגליל, הוא מסביר, זה לא קיים. שם, באזור המתויר ביותר בארץ, דווקא אין דירות שנמצאות באתרי שכירות יומית. באזור הגליל וצפון הארץ בכלל הוא חושב שיש מקום לכולם, אבל היה רוצה שכולם ישלמו מס, כמו בעלי העסקים הרשמיים, "כדי שתהיה תחרות הוגנת".